שער חמש, אצטדיון בלומפילד, שבת קיצית אחת לפני שנים מספר ובה נגררתי בעקבות חברה לאצטדיון בלומפילד לתמוך במשחק דרבי גורלי, מרגיעה אותה, כנראה ללא כיסוי, שאכן לבשתי כמובטח תחתונים אדומים למזל. הגענו הרבה יותר מדי מוקדם לטעמי, ולכן עשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים כאלה – הוצאתי את הספר שקראתי בו באותה תקופה מהתיק ושקעתי בו. "את עושה לי בושות", היא אמרה, "אף אחד מעולם לא הוציא פה ספר מהתיק". לו רק היה לי iCast באותה תקופה יכולתי לחבוש אוזניות בשלווה, להקשיב ל"סיפור על אהבה וחושך", להעמיד פנים שאני שומעת מוזיקה ולא לעשות בושות.
iCast הוא מעין ארון ספרים מוקלטים הכולל למעלה מאלף ספרים בעברית (בכל שנה מצטרפים כ-350 ספרים) שאפשר להאזין להם באתר ובסלולרי בכל עת ומקום – בפקקי תנועה, על ההליכון בחדר הכושר, תוך כדי שטיפת כלים או בהמתנה לדרבי גורלי באצטדיון בלומפילד. החברה פעילה כבר עשר שנים, בהתחלה עסקה בעיקר בפודקאסטים ובחמש השנים האחרונות נכנסה לתחום הספרים המוקלטים. הספרים מחולקים לשלל קטגוריות - ספרים חדשים, המלצת הצוות, ספרי מתח, רבי מכר, סופרים מספרים, ספרות מתורגמת, פרס ספיר (זוכים ומועמדים), ספרי עיון, ספרות מקור, ראשית קריאה, ספרי נוער, ספרי ילדים, פרסים, סיפורת לגיל הרך, ספרי פעוטות, חובה לבגרות בספרות, יום הזיכרון והעצמאות, ספרי שואה, ספרי שירה, האוניברסיטה הפתוחה וגם יהדות.
תמורת 40 שקלים בחודש הספרייה פתוחה בפני המנוי בסטרימינג, אך אפשר גם לרכוש ספר ספציפי בעלות משתנה ולהוריד אותו בחמישה עותקים לשלל אמצעי המדיה שלכם. מאחר שהזדמן לי (באדיבות iCast) לנבור בספרייה הווירטואלית הזו חודש שלם, דגמתי לא מעט ממנה וחזרתי עם תובנות.
הקריין מעל הכל. אם באופן רגיל מספיק למצוא סופר שאוהבים, או נושא שמעניין אתכם באופן מיוחד, כאן הראשונים בחשיבותם הם דווקא הקריינים. כי ספר יפה שמוקרא בשיא הפאתוס בקול שלא בא טוב הוא כבר לא ספר יפה. הוא ספר בלתי נסבל. ולא פשוט למצוא קריין או קריינית שמתחברים אליהם. לפחות לי לא היה פשוט, ככל הנראה בגלל נטייתי להתרחק מדרמטיות מוגזמת ומשחק מאולץ (לא תמצאו אותי לעתים קרובות בתיאטרון). כך שנברתי בספרים רבים וקריינים אינספור עד שנתקלתי בנעימים לי. רנה ורבין הנעימה לי, למשל, את "פרנסוס על גלגלים" של כריסטופר מורלי, ועזרה לי בלילות שהקצתי בהם בארבע לפנות בוקר והתקשיתי לחזור לישון. אמיר אשר לכד אותי ב"מאוהב" הנפלא של אלפרד הייז, והעביר לי את הדרך לעבודה במהירות שיא.
שכר סופרים. מצאו חן בעיני במיוחד הסופרים המקריאים את יצירותיהם או שחקנים ואמנים שאנחנו מכירים היטב. חיים שפירא, למשל, המקריא במבטאו הליטאי החמוד את "הדברים החשובים באמת", הכי רחוק מקריין מקצועי ורדיופוני, מנעים באותנטיות; ירון לונדון רועם את "לו הייתי פיראט" שלו; רבקה מיכאלי מוצלחת מאוד ב"הדבר היה ככה" של מאיר שלו, וחוה אלברשטיין מעלה חיוך ב"מכתב לנכד" של נדב לויתן.
תתרכזו שנייה. בניגוד לזיכרונות הילדות המתוקים, של התמסרות נרגשת לסיפור שמוקרא לכם לעת לילה, מתברר שממש לא פשוט להתרכז בעניין הזה, בטח לא בסביבה דינמית מלאת הסחות דעת. רגע אחד של חוסר תשומת לב, והקריין כבר הפליג הרחק הלאה. עכשיו תחזרו קצת אחורה, כמו תמיד, קצת יותר מדי, רק כדי לא להקשיב לו שוב.
השתק קבוצה לשנה. גם אינספור ההטרדות הטלפוניות שאנחנו חווים במהלך היום לא מקלות את ההקשבה. שיחות, הודעות טקסט, הודעות ווטסאפ, הודעות שהסלולר שולח כדי להתגאות בכך שהוא מעדכן משהו, ועוד ועוד ועוד ועוד, כל אלה גורמים לקריין לחזור משפט אחורה גם אם ממש שמעתם מה הוא אמר עד ההודעה וזה ממש בסדר מצדכם שפשוט ימשיך.
ובחלומי. בלילה, לעומת זאת, האייקאסט הוא חבר יקר. למתקשים להירדם או לנוטים להתעורר מדובר בקסם של ממש. כבר תקופה ארוכה שאני נעזרת בהרצאות ובמדיטציות יוטיוב, אבל שום רחש גלים והמיית רוח לא מתקרבים לפלא שקורה כשמישהו מלחשש לך סיפור לתוך האוזן. בשבוע האחרון, למשל, הרדים אותי המדריך הרוחני להארה "כוחו של הרגע הזה" של אהרט טול בקריינותה המערסלת של אילה זילברמן. שמעתי בערך שני משפטים מכל פרק בטרם שקעתי בשינה, כך שאולי לא הפכתי מוארת בינתיים אך בהחלט פחות עייפה. אווווווםםם.
יש משהו במילה הכתובה שאי אפשר לנצח. צורת האותיות על הדף. מילים שאפשר לבהות בהן עד שהן מיטשטשות ומתחילות לרקוד. קצב הקריאה הייחודי לכל אחד, המאפשר לחלוף בשעטה על חלקים משמימים, לרפרף בקלילות על עודף תיאורים, לשעוט במרץ בקטעים מותחים ולהתעכב על משפטים יפים במיוחד. כך שהספרים המוקלטים הם לא תחליף בעיני, אבל הם בהחלט תוספת נעימה לחיים. בדרך, בלילה, תוך כדי. אם אתם עסוקים מדי, עייפים מדי, עיוורים מדי, צריכים קול אנושי או מתגעגעים לילד שהייתם. תודה שהאזנתם.