גם 31 שנה אחרי צאתו של "צרבת", ספרה הנפלא על אהבה שמתה בתזמון הכי גרוע שאפשר, מצליחה נורה אפרון לרגש, להצחיק ולהכניס את החיים לתבנית של קאפקייקס. התרגום החדש לספר שיצא בימים אלה תחת השם "צביטה בלב" מזכיר לנו שבני האדם אף פעם לא באמת מפסיקים להביט אחורה על חייהם
רוצים את הלב שלכם אפוי? עטיפת הספר
החלק החינני ומכמיר הלב ביותר בהוצאה המחודשת של "צביטה בלב" (לשעבר "צרבת", במקור Heartburn), אותו תרגמה אורית הראל לעברית, הוא בהקדמה שנורה אפרון הוסיפה לו 31 שנה אחרי שיצא לאור. "כולם שואלים תמיד, האם הוא כעס כשכתבת את הספר? ועליי להודות – כן. כן, הוא בהחלט כעס... הוא בגד בי, ואחר כך התנהג כאילו העוול נעשה לו, בגלל שאני כתבתי על כך!" כלומר, ישבה לה בשנת 2004 נורה אפרון, אישה נערצת, עשירה ומפורסמת בת 63, תסריטאית של קומדיות רומנטיות מושלמות כמו "כשהארי פגש את סאלי" ו"נדודי שינה בסיאטל", וכן של קומדיות פחות מושלמות כמו "יש לך הודעה" – וכעסה עד כדי שימוש מוגזם בסימני קריאה על הטינה שנוטר לה בעלה השני, אותו עזבה 25 שנה קודם לכן. מול הציפייה החברתית הפופולריות לשכוח כישלונות רומנטיים ישנים ולהתבונן אל העתיד, טוב שיש טקסטים חמודים וכנים כמו ההקדמה הזאת. בני אדם פשוט לא מפסיקים להסתכל אחורה. ככה זה.
"צביטה בלב" היה רומן יוצא דופן כשיצא לאור ב-1983. אפרון סיפרה בו כיצד התפרקו נישואיה השניים, בשעה שהייתה אם לתינוק ובחודש השביעי להריונה. היא עצמה התגאתה בכמה הזדמנויות שבעוד שסופרים גברים כתבו שוב ושוב על התפוררות משפחותיהם, לפני "צביטה בלב" גרושות לא אהבו לפטפט על מצבן.
כשכן פטפטו, אף אחת לא עשתה את זה כמוה: גם בהיותה כותבת מבריקה בת שלושים פלוס, כמו בטקסטים האחרונים שכתבה בימי חייה, אפרון היא החברה הטובה שכל אחת הייתה רוצה: רומנטיקנית סדרתית, בעלת חכמה נשית של סבתא מסרט של אלמודובר, ויכולת מרהיבה לבכות ולזעום על החיים ובאותה עת לא לעשות עניין, משום דבר ומאף אחד. אחרי שעה במחיצת אפרון, פשטידות האפרסקים והרכילות הפוליטית שממלאות את הספרים שלה, העולם כולו נראה פתאום קל יותר.
שנונה, מרגשת ומצחיקה. נורה אפרון | צילום:
Andrew H. Walker, GettyImages IL
אפרון כתבה גם בשנות ה-90 וה-2000 על חייהם של רווקים בני 30 בניו יורק, ועשתה את זה לא רע בכלל, אבל ב"צביטה בלב" היא במגרש הביתי שלה: הבעל הבוגדני עליו כתבה את הספר הוא קרל ברנסטיין, העיתונאי שחשף עם בוב וודוורד את פרשת ווטרגייט; המאהבת שלו הייתה הפוליטיקאית ואשת הטלוויזיה הבריטית מרגרט ג'יי; בעלה של ג'יי היה השגריר הבריטי בוושינגטון. אפרון וברנסטיין היו בסוף שנות ה-70 פאואר קאפל בחוגים הגבוהים של עולם התקשורת והפוליטיקה האמריקאי, והספר הוא ביקור קוקטי במסיבת קוקטייל של הברנז'ה ההיא. כל כמה פסקאות נזרקת הזמנה לארוחה בחברת מטאורים פוליטיים, ראיון לטלוויזיה, טיסות קבועות על קו וושינגטון-ניו יורק, בתים עם בריכות וחדר לעוזרת, ובעיקר, מלא אוכל.
היא העניקה לעצמה בספר שם חדש, רייצ'ל סמסטאט, ומקצוע אחר, בשלנית מקצוענית, שגם מפזרת בספר מתכונים, אבל כל אלה נראים כמו תירוצים ספרותיים לעיסוק כה אובססיבי בספרינג רולז, עוגות גבינה, רושטי, פודינג לחם ומרק חומעה, עד שהוא מזכיר את ישראל של היום: "באותה שנה כולם אכלו פסטו. כפי שהגדיר זאת ארתור, 'פסטו הוא הקיש של שנות ה-70'". על אותה תקופה אפרון כתבה ב-2006, ב"אני שונאת את הצוואר שלי": "כולנו התחלנו להתפרע בבישול תחרותי ונוירוטי. חיפשנו מחיאות כפיים, לא הפסקנו לעשות הצגות, וניסינו נואשות לרצות את כולם. האם זאת הייתה נקודת השיא הגדולה בהפיכת הנגד הביתית אחרי מלחמת העולם השנייה? או אולי תחילתה של הנטייה הפתולוגית לפמיניזם מוגזם? אף אחד לא ידע. היינו עסוקים מדי בקיצוץ ובחיתוך".
הקומדיה הרומנטית המושלמת. כשהארי פגש את סאלי | צילום:
Castle Rock Entertainment / באדיבות yes
עם זאת, 31 שנה אחרי שיצא לאור, חלק מהברק של "צביטה בלב" בכל זאת כבר עמום. הטון הספציפי הזה של קומדיה נשית הפך לקלאסיקה, ולאחר מכן לקלישאה; יצירות נוספות של נורה אפרון שבאו מאז לעולם גורמות לספר הזה להרגיש, לפעמים, כמו משהו שכבר קראנו פעם. כשחברה הטוב של רייצ'ל מציע לה נישואים בספונטניות ולאחר מכן מזנק אל בריכת כלבי הים בגן החיות שבסנטרל פארק, זה נראה כמו קטע שנפל בעריכה מאחת הקומדיות שלה. המשפט הבא, למשל – "מה שאני אוהבת בבישול הוא שבסוף יום ארוך ומתיש, יש משהו מנחם בעובדה שאם ממיסים חמאה, מוסיפים קמח ואחר כך ציר מרק חם, זה מסמיך! בוודאות! זה דבר ודאי ובטוח בעולם שבו שום דבר אינו בטוח" – שולב לאחר מכן, בשינוי המרכיבים, גם ב"ג'ולי וג'וליה" וכן בספר הרשימות האחרון של אפרון, "אני לא זוכרת כלום".
ועדיין, יש ב"צביטה בלב" תנופה והומור ובעיקר, כוח חסר תחרות שאין לממשיכות דרכה: אם עשרה קבין של שפיות נפלו על כותבות צ'יק ליט, תשעה נטלה אפרון. נוכחת בה אותה דמות נשית מבריקה, מצחיקה, מודעת לעצמה ובלתי משוגעת להפליא שעומדת במרכז כל יצירותיה. היא צוחקת על עצמה כשהיא יושבת ובוכה עם לב שבור בטן של חודש שביעי ("הדבר הכי לא הוגן בעסק הזה הוא שאני אפילו לא יכולה לצאת לדייט"). היא צוחקת על עצמה כשהיא משליכה מרוב זעם פאי בפרצופו של בעלה ("חשבתי לעצמי: תודה לאל שהרצפה היא לינוליאום שאפשר לנגב"). היא שוזרת בכל זה בדיחות על ביקורת מסעדות ("הבעיה האמיתית היא איך להסתדר ללא שמות-תואר... קיימת סכנה לכתיבת משפטים בנוסח, 'הדג היה עסיסי אך הרוטב היה גושי', או 'הרוטב היה חלק, אך העגל היה סיבי'. ואם לסכם: שם העצם היה (שם תואר חיובי), אך שם-העצם האחר היה (שם תואר שלילי)".
בסוף הדבר הבטוח היחיד הוא ציר מרק | צילום:
Kevin Winter, GettyImages IL
הכוח שלה ניכר אפילו בבחירת השם של הספר: זה סיפור עצוב נורא על אהבה שמתה, ברגע הכי גרוע שבו דבר כזה יכול לקרות. בעמודים האחרונים, אחרי כל הצחוקים, מסתבר שאפרון יודעת גם להכאיב, כמו שסופרים גדולים עושים. אבל לסיפור הזה, שסופרות וסופרים אחרים מכתירים כבכי, כנטישה ואובדן, אפרון קוראת, בתרגום מילולי, "צרבת לב". בסך הכל צרבת.
