"אתה יודע שאתה רוצה את זה" הוא לא רק קובץ משובח של סיפורים מטורללים, מפחידים, מצחיקים, ממגנטים ובלתי צפויים - הוא הספר הנכון בזמן הנכון. קריסטן רופניאן (38), שזהו ספרה הראשון, זיהתה את המומנטום וניצלה אותו עוד בסתיו 2017, כשסערת metoo# רק התחיל להטריף את הרשת, והמגיבים הפרנואידיים ביותר היו בטוחים שאנחנו נמצאים על ספה של מלחמת מינים. "טיפוס של חתולים", הסיפור שפרסמה אז בניו יורקר (ושמתפרסם בעברית רק כעת), מהלך על הגבול הדק של ההסכמה המינית, פורט על מה שנאמר ושלא נאמר, נרמז ושלא נרמז, הובן ושלא הובן, על ידי שני הצדדים. הוא הפך ללהיט היסטרי, וקל להבין למה - כדי לספר את מספר הפעמים שהייתי במצב המדויק של הדמות הראשית, מהוסס וקצת נגעל אבל גם עייף ומובך, נצטרך יותר אצבעות משיש לי בידיים וברגליים גם יחד, ומגיגול מהיר עולה שאני לא היחיד. 1.2 מיליון דולרים העוברו לחשבונה של רופניאן כדי שתשב לכתוב עוד אחד עשר סיפורים ותאגד אותם בכרך אחד. הסכנה שהתוצר הסופי יהיה מסחרי, ונטול עוקץ כתוצאה מכך, היתה גדולה כל כך שהיא כמעט הפכה לפיתוי, אבל רופניאן חמקה ממנה. הקובץ הזה חובק תריסר סיפורים - והוא מצדיק כל אחד ואחד מהם.
רופניאן חובבת פרובוקציות, וקשה לזקוף את זה לחובתה. דווקא בעידן בו נערים מתחילים לצפות בפורנו עוד בבית הספר היסודי, סרטים אלימים הופכים לנפוצים יותר ויותר וזוכים לדירוגי הגבלת הורים סלחניים, והשיח על מיניות הוא הכי פתוח וגלוי שהיה אי פעם - בועת הפוליטיקלי קורקט הפכה אותנו לרגישים להפליא, והפיתוי לסטור לנו רק כדי לראות את העיניים נפערות ואת הלחיים מאדימות הוא עצום. שלא תבינו לא נכון - אין לה שום שאיפה להיות המישל וולבק האמריקאית בנושא הזה, להצדיק הטרדות מיניות או להתענג על תיאורים גרפיים רק בשביל הקטע. מה שכן יש לרופניאן זו נכונות לצלול עמוק יותר משהרבה אנשים מסוגלים להכיל, ובקובץ הזה היא נכנסת לפינות האפלות ביותר של הדחפים והיצרים שלנו, לתחומים המסוכנים ביותר של המיניות - בוחנת בקצרה מאיפה הם הגיעו, מתעניינת מאוד באיך בדיוק הם נראים, וברגעים המשעשעים ואף הנשכניים ביותר בספר, גם מבררת איך אפשר להגשים אותם תוך הסתבכות במינימום צרות.
הדמויות של רופניאן מתוארות כך שהצדדים הרופסים, הפחדניים ומעוררי הדחייה שבהם יישזפו יפה באור עיניו של הקורא, ובכל זאת יימצאו בלבו פינה חמה ושמיכה חמימה של חמלה עבורן. עד כאן הכול שגרתי; הטוויסט של רופניאן הוא שהצד הרע שלהן כולל לעתים קרובות אכזריות לשמה. בין אם זו הפנטזיה המוצהרת שלהן ובין אם הן רק התגלגלו לשם מכורח הנסיבות, הדמויות מוצאות את עצמן מכאיבות לאחרים, שולטות בהם ומתעללות בהם, ביודעין ובכוונה תחילה, וגרוע מכול - נהנות מזה. הן לא גרוטסקיות (לפחות לא יותר מדי), זה לא מופע אימים של חשיפה נטולת בושה של סטיות מיניות. הן מתחבטות עם עצמן, סונטות בעצמן, מתביישות בעצמן - ודרך הרגשות האלה הקורא מצליח להתגבר על הדופק העולה ולנסות להבין אותן באמת, וכך מגלה, למרבה הזעזוע, שהוא קרוב אליהן יותר ממה שיכול היה לדמיין.
על גב העטיפה החליטו בהוצאת אחוזת בית (שרכשה כבר את הזכויות לתרגום רומן הביכורים של רופניאן, שכתיבתו אפילו לא הושלמה עדיין) החליטו להכריז ש"אין בסיפוריה שום התייפייפות לשונית או יומרות אמנותיות, אלא רק עלילות מפתות, מצחיקות ומעוררות מחשבה". ואכן, העלילות הן הצד החזק של רופניאן - נראה אתכם לא רוצים לקרוא סיפור על ילדה שמשחקת ביום ההולדת שלה משחק אכזרי עם חברותיה, או על אישה שמוצאת ספר כישוף בספרייה הציבורית ומחליטה לנסות אותו, או על גבר שנאלץ להתמודד עם פטיש מעורר חלחלה של בחורה שמגיעה אליו לסטוץ. אבל לצד העלילות יש לזקוף לזכות המחברת (והמתרגמת קטיה בנוביץ') גם את הכתיבה השוצפת והמתנגנת, ובעיקר את התחושה שהיא עושה הכול - טווה עלילות מסמרות שיער, או מפרטת בדיוק מעורר הערצה את נימיו של רגש אפור, סבוך ולא ברור שמוכר לכולנו, אבל שמעולם לא הצלחנו לפצח בעצמנו - בתנופה וללא כל מאמץ.
אך הגדולה האמיתית של הספר הזה נעוצה במה שהוא מצליח לעורר בקורא. לא מדובר כאן רק בסקרנות, אימה, צחוק מתגלגל או מחשבות על מצבה הנוכחי של החברה שלנו (רופניאן בהחלט מנצלת את ההזדמנות למתוח ביקורת, בדרכה הנוקבת אך המשעשעת, ולא חסה לא על גברים ולא על נשים. כשצריך, ההתייחסות למגדר שונה באופן שונה ברורה מאוד, וכשלא - לא; כך, הסיפור הפותח מסופר על ידי זוג אוהבים שמדברים בלשון "אנחנו", ומשתמשים ב"אחד מאתנו אמר״ במקום לציין מי בדיוק עשה פעולה ספציפית כדי לנטרל לחלוטין את האלמנט המגדרי). הדמויות קיצוניות בטעמן, או לפחות נכנסות למצבים קיצוניים, אבל אף פעם לא מתוארות באופן קרקסי, וכך הקורא מרשה לעצמו לנסות למדוד באמת את נעליהן - ומגלה דברים מפתיעים על עצמו. לבדר, להצחיק ולהפחיד זה הישג אחד; למתוח ביקורת חברתית באופן שבאמת ידרבן את הקורא למחשבה זה הישג גדול יותר; אבל להציג לו את השתקפותו כפי שהוא מעולם לא ראה אותה, ולגלות לו דברים על עצמו שמעולם לא היה לו את האומץ לחקור? קשה לחשוב על ליגה גבוהה יותר שספר ביכורים יכול לעלות אליה.
"אתה יודע שאתה רוצה את זה", קריסטן רופניאן. מאנגלית: קטיה בנוביץ׳. הוצאת אחוזת בית, 248 עמודים