אחת לכמה זמן מתרחש אירוע ספרותי בסדר גודל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כזה שכדי להמשיך להיות חלק מהציוויליזציה המודרנית את חייבת לקרוא. ספר כזה שייכנס לדפי ההיסטוריה וישנה את פני החברה והעדפותיה הספרותיות. "הלביאה הלוחמת" הוא ממש לא ספר כזה.
הייתי חייבת לנסות להבין על מה המהומה. איך יכול להיות שהספר הזה (שמורכב מלא פחות מארבעה כרכים!) מכר עשרות אלפי עותקים דיגיטליים, כיכב שבועות ארוכים בראש הרשימות של חנויות הספרים (המקוונות בעיקרן), הפך לסוג של רב מכר שקוראותיו מעידות ששינה את חייהן וחוות דיכאון של ממש כשהן מסיימות לקרוא אותו ושקבוצות המעריצות שלו בפייסבוק מכילות אלפי נשים מכל רחבי הארץ?
בשלושת הימים הראשונים לקריאה לא הצלחתי לצלוח אפילו את שלושים העמודים הראשונים. רמת הכתיבה הנמוכה, הסיפור הנדוש, התיאורים חסרי המעוף וקטעי הארוטיקה שהיו יותר מביכים ממחרמנים, עוררו בי בעיקר תחושת קרינג' קשה. כבר התחלתי לחשוש שאני, שגומעת ספר סביר בארבעה ימים וספר טוב בלילה לבן, אאלץ להיכנס חפויית ראש לחדרה של עורכת מדור התרבות ולהכריז על תבוסה. אלא שאז הגיע אותו יום מטריד - מהימים האלה שמרוב מחשבות, טרדות ועיסוקים המח לא מפסיק לרוץ על 200 קמ"ש ופשוט מתחנן למשהו שיעצור אותו. שכבתי במיטה, טרוטת עיניים ומתהפכת מצד לצד וברגע של חוסר תשומת לב שלפתי את "הלביאה הלוחמת" מארון הספרים והופ! השעה שתיים וחצי בלילה ואני אי שם נרדמת לתוך השליש האחרון שלו.
במרכז העלילה נמצאת אלה אברמוביץ' בת העשרים וחצי, קלישאה של נערה יפהפייה עד כדי כאב וחכמה עד כדי גיחוך, בעלת סיפור רקע טראומתי, אלים ואפל (אם כי מופרך) - אימה מתה בלידתה, אחיה ואביה בפיגוע, היא נחטפה על ידי דודתה המתעללת לצרפת, חולצה אחרי מספר שנים חזרה לישראל במבצע מרשים של המוסד, ובתמורה לחילוץ - וכשהיא רק בת חמש-עשרה - החלו לאמן אותה להיות סוכנת ופצחנית בשורותיו. כן נו, גם אני גלגלתי עיניים.
מושא תשוקתה, והקונפליקט הרומנטי שבמרכז הסיפור, הוא אנטוני ספקטור בן השלושים וארבע, הגרסה של הסופרת לפלוט כריסטיאן גריי שמסתבר שמישהי חשבה שעדיין לא מיצה את עצמו: איש עסקים עשיר ומצליח עד כדי חוסר אמינות, רווק מבוקש שהוא גם זיין-דוּש חסר עכבות שחובב BDSM (או מה שהסופרת חושבת שהוא BDSM ובפועל הוא פשוט אלימות בוטה נגד נשים) ומעל הכל - גבר אלים ומתעלל שמוצג כפנטזיה לגיטימית, ואף אידאלית. אנחנו כבר ב-2019, לא הגיע הזמן להתנער מזה?
סיפור העלילה גם הוא יוציא מכן לא מעט גלגולי עיניים ואנחות ייאוש: אלה הצעירה משתחררת משירות סופר יוקרתי ב-8200 ומגיעה לניו יורק כדי להתמחות ולעבוד בחברה היוקרתית והמצליחה של אנטוני, שכמובן לא מצליח לשלוט בעצמו בסביבתה מרוב שהיא יפה. אנטוני מתחיל להתייחס אליה כאל רכוש, מחליט שהוא חייב לגרום לה להתפטר ולשם כך מתעלל בה נפשית. אלה, מצידה, אמנם סובלת קשות מהתנהגותו אך לא מצליחה לשלוט בעובדה שהיא מתחרמנת בכל פעם שהוא אומר את שמה כי, שימו לב, הקול שלו הוא אותו הקול של אביה המנוח.
לקחו לי שבועיים נוספים לסיים את הספר הראשון בסדרה אחרי אותו לילה נטול שינה. זה פשוט לא ספר שאפשר לקרוא במצבים בהם המוח מתפקד ובהכרה מלאה. הוא עמוס לעייפה בקלישאות נדושות ומשעממות, עושה גלוריפיקציה מסוכנת ליחסים אלימים ומתעללים, העלילה הצפוייה שלו גורמת לעיניים להתגלגל כל כך חזק שהן עוד רגע מתפקעות מחוריהן והתיאורים האירוטיים שבו גורמים ליותר קרינג' מאשר חרמנות.
כי האמת היא ש"הלביאה הלוחמת" הוא בדיוק זה - ספר לרגעים שהמח שלך זועק "הצילו! אני צריך הפסקה", המקבילה הספרותית לסרט אקשן מדירוג B. הוא לא יאתגר אותך, לא יגרום לך לחשוב, לא יסחוף אותך, לא ירגש אותך (אלא אם את ממש ממש הורמונלית באותו רגע) ולא ירתק אותך - אין בו שום דבר מבריק או מקורי. הוא אפילו לא גילטי פלז'ר מהסוג שאת לא מדברת עליו עם אף אחד, אבל רצה בסתר לקנות את המשך הסדרה. אפילו בתוך עולם הספרות הארוטית, שחלקים מסויימים בו מציבים סטנדרטים נמוכים מאי פעם (אך עם זאת מהנים) למהי יצירה ספרותית, "הלביאה הלוחמת" הוא פשוט ספר שלא היה צריך לצאת.
"הלביאה הלוחמת", שרון חיון גינת. יהלומים - הוצאה לאור, כ-500 עמודים. רכישה דרך אתר ההוצאה