את התחושה שמעורר ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, "הרומאן המצרי", אפשר לדמות לטראומה שיש לרבים, כולל כותב שורות אלו, מתקופת התיכון - הרגע שבו, אחרי שחשבת שמישהו מהילדים המקובלים מתעניין בך, אתה מגלה שאותו עניין היה כמושא ללעג. הסיבה לכך היא שגם אם היו בספרות העברית בשנים האחרונות ספרים שזלזלו בקורא, כאלה שנהגו בו בבוז כמעט, לא זכור לי ספר שעשה זאת באופן גלוי ומתריס כפי שעושה זאת קסטל-בלום. כיושבת הספסל האחורי בטיול השנתי, קסטל בלום לא סתם מזלזלת בקורא מסוים, אלא לועגת לכל קורא באשר הוא.
כדי ללעוג לקורא המשכיל, הקשוב לוועדות הפרסים בארץ, שמעניקות פרסים לספרים חשובים כאילו היו מאמרים בעיתון על עוולות, נוהגת קסטל-בלום בטקטיקה של פיתוי. היא מבטיחה לקורא ספר על דברים חשובים, מגירוש ספרד עד ליציאת מצרים וקריסת החזון הקיבוצי, אך ברגע שהוא נופל למלכודת, היא עושה ממנו צחוק. היא לא באמת נוגעת בנושאים האלו, וכאשר היא נוגעת זו בדיחה לא רצינית, ומי שיטען שקסטל בלום אומרת משהו חשוב על יחסי יהודים-ספרדים כשהיא מאתרת את המשפחה שפספסה את יציאת מצרים, הוא לא סתם נלעג, אלא כזה שעושה זאת בפרהסיה ולא מבין שצוחקים עליו.
קסטל-בלום מפעילה את אותה טקטיקת פיתוי על הקורא שחושב שהוא יקבל רומן משפחתי. היא מעמידה פנים שזה סיפור על משפחת הסופר ועל חייו, בסגנון של עמוס עוז או יהודית קציר, אבל זה חיקוי מגזים שבו אותו קורא סקרן לא יקבל כלום מלבד הידיעה שצוחקים עליו.
איך לא כותבים סיפור
אם הבוז לכל אותם אוהבי ספרות יפה וחשובה אינו מספיק, קסטל-בלום לועגת גם לקוראים מן הסוג השני, אלו שמסתכלים על הספרות כאמצעי לסיפוק צרכים. בספרות העברית, שבה אחד מרבי המכר הנוכחיים הוא הספר של אורי פרץ שרון, "איך כותבים סיפור", שבו נקבע שתפקיד הספרות הוא לקלוע לטעמו של הקורא, ומחברו מסביר בלי בושה שלפני שניגשים למלאכת הכתיבה יש לחשוב על קהל היעד ואיך לספק אותו, קסטל-בלום מדגימה איך לא כותבים סיפור.
נדמה שאין חוק של כתיבה שנלמד בסדנאות ובספר של פרץ שרון שעליו קסטל-בלום אינה עוברת. היא מלעיגה בחוצפה כל מוסכמה שנקבעה בכתיבה מסוג זה. אין לה תמה של הסיפור, היא לא בונה סצנות ולא מכניסה את הקורא אליהן, למעשה אפילו החוק הבסיסי, של שמירה על דמויות ברורות בכדי שהקורא יוכל להזדהות איתן, הוא בדיחה בעיניה.
במובן מסוים, הלעג של קסטל-בלום לקורא הוא כה מושלם, עד שאפילו המבקרים שמבקשים לשבח את ספרה, כמו כותב ביקורת זו, הם מושא לבדיחה. בעולמה של קסטל-בלום, שבו הקורא, כל קורא, הוא לא מעניין, דומה הקורא לאותו קורבן חברתי מהתיכון. אך הלעג השלם והמוחלט של קסטל-בלום ראוי לשבחים לא רק כי יש חן בחוסר העניין שלה, אלא בשל סיבה עמוקה יותר.
כל המוסכמות שהזכרתי, אלו גבוהות המצח שקובעות שספרים צריכים לעסוק בדברים חשובים ואלו שחושבות שתפקיד הספרות הוא להתחנף לקהל, יוצאות מתוך גישות שהן למעשה שנאה לכתיבה ולקריאה. רק מי ששונא באמת לקרוא, צריך לומר לעצמו שהוא עושה משהו חשוב כדי לעשות אותו. באותה המידה, רק מי שחושב שלקחת ספר לידיו זה סבל טהור, צריך מראש לשכנע את עצמו שיהיה בסדר, כיוון שהוא הלקוח שאותו צריך לרצות.
ספרה של קסטל בלום מוכיח שכל אותם שונאי ספרות, שמשום מה לא רק יושבים בעמדות כוח אלא גם מרשים לעצמם לקבוע מוסכמות כאלה ולשכנע אחרים לשנוא ספרות, פשוט טועים. הספרות היא חוויה אנושית שלא צריכה הצדקה ולא הסדרה של מוכר וקונה, אלא מפגש. והמפגש עם קסטל-בלום, שצוחקת על הקורא ומצחיקה אותו, שלא מתחייבת לתת דבר ובכל זאת נותנת כל כך הרבה, הוא מעניין ומספק הרבה יותר. קסטל בלום יכולה, בכישרון רב, לבוז לקורא ללא הרף, ובכל זאת לתת לו את הדבר החשוב מכל: את התזכורת מדוע כדאי לקרוא ולכתוב.
הרומאן המצרי / אורלי קסטל בלום, הספריה החדשה, עורך: מנחם פרי, 180 עמודים