למרות שעבר יותר מעשור מאז הרומן האחרון של קציר, ספרה "צילה" שראה אור לפני כחצי שנה בהוצאת הספריה החדשה זינק מיד לרשימת רבי המכר ונשאר שם. הספר מונע מגילוי זיכרונותיה של הסבתא-רבתא של קציר, צילה רמברג-מרגולין. קציר מתחקה דרך הזכרונות אחר עברה המשפחתי ועבר האומה. זהו רומן שהמתין להיכתב אצל קציר; היא התוודתה כי דמותה של צילה שבתה את ליבה זה מכבר, וכי עוד כנערה מצאה את עצמה כנערה מהגגת בסיפור "שהיה בעיני רומנטי מאוד, ולא פחות מכך, פמיניסטי".
סיפורים קצרים: סמי ברדוגו/ הילד האחרון של המאה
ספרו של ברדוגו יצא אמנם לפני קצת מעל שנה, אבל עם חותמת הממסד שקיבל לאחרונה בהגעה לחמשת הפיינליסטים של פרס ספיר, אין ספק ש-2013 היא השנה שלו. בקובץ מודבקים להם יחדיו עשרים ושישה סיפורים קצרים מהעשור וקצת האחרונים, כל אחד מהם חד ודוקר מקודמו. ברדוגו, שאחד ממוקדיו הברורים הוא שאלת הגבריות, נוהג לספר שהגיע להרצות בבית ספר בו כמה מהתלמידים סברו משום מה שמדובר באסיר משוקם, ו"חוץ מהזעזוע הויזואלי" התבדו סופית כששמעו את קולו. אותו קול מרתק ומורכב מגדרית בולט כמעט בכל סיפוריו, ושואב במיוחד כשהוא מעומת עם הזהות המזרחית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
לפני כשנה הוציא המאייר מישל קישקה את הרומן הגרפי הראשון שלו, בשפת אימו - צרפתית. בימים אלו הוא רואה אור בעברית בהוצאת חרגול-מודן, וכדאי לא לפספס את האופן הנוגע ומלא ההומור בו קישקה מגולל את הסיבוך של בני הדור השני לשואה דרך סיפורו האישי, מילדותו בבלגיה ועד בגרותו הישראלית, כולל הטרגדיה השניה שפקדה את המשפחה בהתאבדות אחיו, אשר דחפה לפתע את אביו, השתקן לפנים, לשטף דיבור בלתי פוסק על ההיסטוריה שלו. רוב הסיכויים שתבלעו את הספר בשעתיים ותחזרו לסיבוב שני.
ספר ילדים: מרי הופמן/ ספר המשפחות הגדול
למרות שעברו מעל מאתיים שנה מאז התקופה ההיא, מוסד המשפחה עדיין נתפס אצל רובנו במודוס ויקטוראיני של אבא-אמא-ילד. הופמן הבריטית, סופרת מוכרת ומוערכת בגזרת הילדים והנוער, לקחה על עצמה את האתגר של להציג לילדים בני שלוש עד שש שאפשר גם אחרת – מחד הוריות והוריים, דרך מאמצים ומשפחות אומנה ועד משפחות חד מיניות, משפחות שמגדלות את האוכל שלהן וכאלה שקונות אותו בסופר, שמתניידות באוטו או על גבי חמור ושיש להן כל מיני חגים ותחביבים; הדרך לילד קוסמופוליטי מתחילה כאן. הספר יצא בהוצאת כינרת ואיגואנה.
אומרים שכל סופר כותב באופן כזה או אחר את האוטוביוגרפיה שלו; זה אולי נכון, אבל לעשות זאת בריש גלי זו בכל זאת הצהרה יוצאת דופן. קוטזי הדרום אפריקני פרסם השנה את החלק השלישי באוטוביוגרפיה (קדמו לו "נערות" ו"עלומים") ובו הוא מתואר, באופן מקטין למדי, לאחר מותו. הדוברות הן הנשים בחייו ועמית אחד לעבודה, וקוטזי מתואר כטיפוס מבריק אך עלוב וחסר חן. כתיבה זו גורמת ל"ימות החמה" להיקרא יותר כפרוזה מאשר כאוטוביוגרפיה, בעיקר בשל היעדר האגו. בתוך כך קוטזי מאפשר כהרגלו הצצה לתוך חיי האדם הלבן בדרום אפריקה, כמי שבז לאפרטהייד אך לא מצליח להתנער מעקבותיו. הוצאת עם עובד.
עמליה זיו היא אחד הקולות החשובים בישראל במה שנוגע לקוויריות, סקס ופורנוגרפיה. באסופה החדשה שיצאה בהוצאת רסלינג, אפשר למצוא ניתוח של פורנו לסבי, דנה אינטרנשיונל כדמות מפתח בתרבות הישראלית בת ימינו וסקירה היסטוריוסופית של גיי ברים. זיו היא מהפמינסטיות שאינן מתנגדות לפורנוגרפיה, ובספר מבקרת את אופוזיציית הפורנו ומחפשת את האפשרויות לסובייקטיביות נשית בתוך המדיום. זה אולי נשמע קצת גבוה, אבל הספר זורם, מהנה ומהווה נקודת פתיחה כיפית גם למי שרוצים רק להציץ חפוזות לתוך עולם הפוליטיקה המינית.
שירה: אלי הירש/ גני תל-אביב התלויים
ספר השירים הרביעי של הירש הוא קינה על מותו של חברו הקרוב ומורה דרכו, המתרגם והמו"ל דן דאור. דאור נפטר בפתאומיות והותיר את הירש, הצעיר ממנו ב-25, עם חלל שהיתרגם לשירים אישיים, עצובים ומרגשים שמדייקים בתיאור חוויית האובדן וחוסר האונים. רוחן של לאה גולדברג ורחל המשוררת מרחפת בבירור מעל שירי אבלו של הירש. אולם אין מדובר ברקוויאם שכולו מרה שחורה – אצל הירש המוות נובע מחיים, שנוכחים ומבעבעים גם בשירים המצערים ביותר. הספר יצא בסדרת "ריתמוס" של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
אומרים שאנחנו משתמשים רק באחוז זניח של המוח שלנו – אני כבר לא זוכרת את המספר המדויק. ערן כץ הוא מכונת רבי-מכר מוחיים ("סוד הזיכרון המצוין", "סוד המוח היהודי") שיעזור לכם לחבר את החשמל בקופסה כך שלא תצטרכו לחשוב בחושך. בין השאר הוא מבטיח טכניקה למחיקת זכרונות לא נחוצים, ביטחון עצמי בעשרים שניות באמצעות המבט, שליטה בכוח הרצון וכמובן, טריקים של שכנוע – כי זה לא מוח אם אתם לא מעצבנים אחרים בעזרתו. הספר יצא בהוצאת מודן.
