"אפילו אחד חלקי רבבה של ציונות לא היה באדל. וגם לא קיבוץ ולא סטלין. ציונות, קומוניזם, סוציאליזם – ג'וקים, זה מה שזה היה בעיניה, ג'וקים שיש לרסס ולסלק, כדי להשאיר את הכל נקי ופנוי לדברים האמיתיים שבחיים". ככה מתחיל הפרק השני בספר החדש של אורלי קסטל-בלום, הסופרת בעלת המוח שאין עוד כמוהו בספרות העברית. "הרומאן המצרי" הוא סאגה משפחתית על שושלת של בנות מצריות מפונקות למשפחת העבדים היחידה שמעולם לא יצאה ממצרים, עד שעלתה יום אחד לקיבוץ עין שמר. הרקע ההיסטורי הוא פארודיה פרועה ומורכבת על כל אתוס משפחתי וציוני שאפשר למצוא תחת השמש: "מה זה כל הקיבוץ הזה? היא לא יודעת. גבר נשוי נכנס לחדרים של בחורות ששום דבר לא חסר להן ונוגע בהן שיקומו לחלוב פרות?"
ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שאם היינו חיים בתרבות קצת יותר שוויונית, ספר חדש של קסטל-בלום היה שקול לספר חדש של גרוסמן או עוז.
שנה וחצי אחרי הצונאמי ביפן ב-2011 התחילו להופיע בחוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה חפצים שנסחפו למים ביפן, ועברו מסע ארוך על גבי הזרמים של האוקיינוס השקט. 'סיפור זמני' מתחיל בחפץ כזה: יומן של נערה יפנית, שמגיע לידיה של אמריקאית ממוצא יפני.
יש לאוזקי הרבה מעריצים בישראל. שני הספרים הקודמים שלה שפורסמו בעברית, 'על פני הבריאה כולה' ו'שנת הבשרים שלי', היו כרכים עבים מרובי עלילות ודמויות, ובשניהם בלט הכישרון הייחודי שלה להכניס את הקורא אל תוך עולם זר וחדש ולהעניק לו ידע אמין ובעל ערך, ברמה של קורס עיוני, על נושא כמו הנדסה גנטית או תעשיית הבשר. ב"סיפור זמני" היא צוללת סוף סוף לתוך מה שעד עכשיו היה רק רקע בספרים שלה, החיים בזהות אמריקאית-יפנית, אחת הכפילויות המורכבות ומלאות הסתירות שאפשר למצוא על כדור הארץ.
ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שמאז שאוזקי הפכה אתכם לטבעונים אתם שומרים מרחק.
דיוויד פוסטר וואלאס הוא ככל הנראה הסופר הכי אהוב שאף אחד לא קרא את הספרים שלו. שני ספרים קודמים שלו, "ילדה עם שיער מוזר" ו"דבר כיפי לכאורה שלא אעשה שוב לעולם", הצליחו יפה בישראל, ויש לו מעריצים כאן, אבל אלה היו טקסטים קצרים יחסית, עם אופי עיתונאי. את הרומנים העצומים בהיקפם והמורכבים שלו כמעט אף אחד לא יכול לקרוא, ובקושי יש מי שיכול לתרגם. אז בהתאם לרוח הזמן, יוצא עכשיו לאור עוד טקסט עיתונאי שלו, "אקספרס הדיבור הישיר" – באנגלית זה נקרא Straight Talk Express – שמתעד את הקמפיין של ג'ון מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000. וכן, יש גם הערות שוליים ארוכות. וזה כל מה שאוהבי תרבות אמריקאית צריכים לדעת כדי לצאת אל החנות עכשיו.
ואם אין לכם כח לקרוא: לא משנה מה, תגידו שאתם אוהבים את פוסטר וואלאס, או שיאכלו לכם את הראש.
זה מסוג הדברים שעלולים לקרות תוך עשור: "מעין", שהתחיל ככתב עת היפסטרי לפני שידענו מה זה היפסטר, הפך לאי של יציבות, והשירה העירונית והפועלית שלו הפכה מהגנבה לסוג של מיינסטרים, עד כמה שיש בשירה מיינסטרים. ובכל זאת, מהניילון שעוטף את הגיליון החדש של מעין, שווה לדלות קודם כל את "נושאת המטוסים". זה קובץ שירה חדש של רועי צ'יקי ארד, מייסד מעין, ויש בו שירים מעולים, כמה רמות מעל רוב השירים שמתפרסמים לרוב בכתב העת. הם קריאים, ישראלים ומדויקים מאוד, ויש בהם רגישות גבוהה לעברית מדוברת. דוגמה: "מה יש כאן להבין? אלה הם הברזים שלנו, אלה הן המאפרות שלנו, זהו החומוס החם שלנו, אלה שלטי הגבלת המהירויות שלנו, כתובים בשפה שלנו, הדצימלית. אם הם לא ירדו מהעץ נוריד אותם מהעץ ונוריד את העץ. אם ה לא ירדו מהסולם נוריד אותם מהסולם ונשבור את הסולם".
ואם אין לכם כח לקרוא: תסתפקו בזה - "הקפה עומד מעל הצלוחית/ ומתחתם השולחן,/ מתחתיו המדינה". בבקשה.
תחשבו רגע על עמק יזרעאל. התמונה שאתם רואים בראש – אז בדיוק הפוך. "עמקפלסט" הוא מפעל פלסטיק "בשומקום בין טבריה ועפולה", וגיבורי הספר הם מפעילי המכונות, פקידות הקבלה והמהנדסים שחיים סביבו. זו לא הצהרה חברתית על מרכז ופריפריה: דורית קלנר היא עצמה מהנדסת שעבדה כל חייה בתעשיית לואו-טק, וזהו ספר הביכורים שלה. היא מכירה את העולם הזה לפרטי פרטים, והיא כותבת אותו באופן בהיר ואפקטיבי, בשפה שלא משוויצה ולא מעכבת את הקריאה.
ואם אין לכם כח לקרוא: תגידו שאין מספיק גיבורות כמו יעלי בספרות העברית.
נודה על האמת ונצא קצת תקועים, תרגום חדש של הנסיך הקטן הוא דבר קצת קשה לעיכול. מתישהו מישהו החליט שיש להתייחס לנסיך הקטן כמו לאיזו תפילה חילונית, וגם אם בגרנו והבנו שבסך הכל זה ספר יחסית מנג'ס ומלא מניירות, נשארה ממנו מנגינה שמתנגנת מעצמה בראש, דקלום אוטוטמטי. "לידידי לאון ורת', בשעה שהיה ילד קטן". בפעם האחרונה שמישהו ניסה לתרגם אותו שוב קמה מחאה, והתרגום הישן חזר למדפים. אבל בואו לא נעביר לדור הבא את התסביכים שלנו. לכל ספר קלאסי מגיע תרגום חדש פעם בכמה זמן, וגם אם קשה להסתגל לתרגום של תלמה אליגון-רוז, יש להודות שהוא קריא יותר ופחות נפוח. "הדברים החשובים באמת נסתרים מהעין" נשאר אותו דבר.
ואם אין לכם כח לקרוא: אומייגד, אתם לא מאמינים שנחש הבריח הפך ל"נחש בואה".