בראיונות היא תמיד אמרה שהשם שלה נשמע כמו פצצת אטום או מינימום קטיושה בקריית שמונה. וזה נכון, שמה הלך לפניה. זהרירה (!) חריפאי (!). שם חריג ודומיננטי לשחקנית הכי חריגה ודומיננטית בנוף התיאטרון הישראלי של 50 השנה האחרונות. זהרירה, כמו שבריר לשבר, פירושו זוהר קטן. ולא היה בינינו אלא זוהר, לא הכרתי אותה אישית, אך עקבתי אחריה בהערצה מילדות. לא בדיוק הכוכבת השגרתית של ילד ונער מתבגר – לא כל כך יפה ולא בת 16 – אבל אם הייתה מישהי שידעה משהו על העולם הזה, זו האישה הזאת. רק במבט שלה לבדו אפשר היה לגלות עולם ומלואו. קשת אדירה של תחושות ורגשות בשבריר מבט זהרירי.

כשמלכת התיאטרון פגשה את הקולנוע

הידיעה על מותה תפסה אותי לא מוכן ושברה אותי לרסיסים כאילו איבדתי חברה קרובה. כשניסיתי להבין למה אני לוקח כל כך קשה את לכתה (בכל זאת בשיבה לא רעה בכלל, גיל 83), הבנתי שאני מבכה שחקנית עוצמתית עם כשרון שכנוע של מכשפה. כשהביטה בעיניים נקמניות על מחלתה ושרה "אני דווקא אחיה" בהצגה "סוף טוב", ממש האמנתי לה. אי אפשר היה שלא. כל מילה שאמרה על הבמה הייתה ההגדרה המילונית לאותנטיות. לא הרבה שחקנים ניחנו בכישרון הזה – להיות תמיד טובים ואמינים. זהרירה הייתה כזו, ולכן גרמה לי להאמין שהיא דווקא תחיה, אבל היא דווקא לא.

זהרירה לא הרבתה להשתתף בסרטים, ואף סיפרה בראיון עבר שהיא גם לא אוהבת קולנוע במיוחד. היא הפליאה כהרגלה ב"חור בלבנה" של אורי זוהר וגנבה את ההצגה בארבעת הסרטים של אפרים קישון בהם השתתפה. תפקידיה הקומיים ב"סאלח שבתי", "תעלת בלאומליך" וה-"השועל בלול התרנגולות" היו אמנם משעשעים, אבל רק בסרט "השוטר אזולאי", אפשר היה לזהות את זהרירה שובת הלב של הבמה, זאת שגרמה לי להתאהב בה מלכתחילה. דמותה חדלת האישים של בטי, אשת השוטר האומללה, חונקת את גרוני בכל פעם שיוצא לי לצפות בסרט (בערך כל יום עצמאות).

ראוי לציין גם את התפקיד המגלגל מצחוק שלה בתור סרקה, אחות הקיבוץ המתלהמת, במחזמר האייטיז הנידח, "חמש חמש", שם הצליחה לגנוב שוב את ההצגה מהקאסט הצעיר שמוביל את הסרט (טוב, בכל זאת דליק ווליניץ וגילת אנקורי, זה לא היה קשה). לפני חמש שנים הפתיעה שוב על המסך אחרי היעדרות של כמעט 30 שנים, בסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, שהפך לשירת הברבור הקולנועית שלה.

אבל כשאומרים זהרירה חריפאי רואים במת תיאטרון ואורות זרקורים מול העיניים. לעד היא תהיה מזוהה כאימא קוראז' של התיאטרון העברי. מעבר להיותה שחקנית מחוננת עם כישרון חד פעמי לגרום לקהל לצחוק ולבכות כמו מנצח על תזמורת, זהרירה הייתה לוחמת חלוצה עם בעיטה של קרנף. היא הייתה אמנית עם אמירה, על אף שציטטה על הבמה טקסטים של אחרים ולאורך השנים סבלה גם מתדמית של חצופה עם פה גדול, שלא חוש לומר את שעל ליבו.

מ"הפרוצה החלוצה" ועד "סוף טוב"

כבר בשנות החמישים היא החלה "לעשות צרות", כשזימרה שיר פרובוקטיבי שאף נאסר לשידור ברדיו, "הפרוצה החלוצה". מרגע שחברה לחנוך לוין - היא שחקנית בשנות הארבעים לחייה, והוא מחזאי מתחיל בשנות העשרים שלו - זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא הפך להיות הסופר האישי שלה, תפר תפקידים שהתאימו למידותיה, ושאף שחקנית אחרת לא הייתה יכולה לגלם. לוין הוסיף לקריירה של זהרירה את האדג' שהפך אותה לאגדת התיאטרון שהיא.  

מהסצנות הנועזות בימים ההם של "סוחרי הגומי" ("כן יוחנן, עוד יוחנן") דרך הביג טוכעס של "יעקובי ולידנטל" ועד "הרומנטיקאים", השילוב בין זהרירה לחנוך תמיד ניצח וזכה לסטנדינג אוביישן. אחרי יותר מ-16 שנים של עבודה בנפרד, בהן כיכבה בשלל שלאגרים תיאטרוניים (רכוש נטוש, הנשים האבודות מטרויה, מפעל חייו, ירמה ועוד), הזמין אותה חנוך להשתתף ב"אשכבה", יצירת המופת האחרונה שזכה לביים בחייו. אמנם דמותה מתה יחסית בתחילת ההצגה, אבל בעיניי זהו אחד התפקידים הגדולים ביותר שלה. מותה על הבמה גרם לי למרר בבכי כמו שמעולם לא חוויתי בתוך החושך של אולם התיאטרון. "מן התרדמה הקצרה, מן החלום, עברתי אל זו, הגדולה, שעליה כבר לא אוכל לומר דבר", היא לחשה על ערש דווי. צפיתי בסצנה הזו שוב, אחרי שידעתי שהיא כבר לא איתנו, והדמעות כמובן זלגו שוב מעצמן.

חנוך היה משורר ולזהרירה היה קול גדול ומיוחד במינו. קול של דור תיאטרון עברי חלוצי שנכחד אט אט מן העולם. כבר עכשיו אנשים מתחת לגיל 40 מכירים את זהרירה בעיקר בזכות "סוף טוב", וכל החשיפה התקשורתית שקיבלה ההצגה בזכות ענת גוב. אבל גם אנשים שלא זכו לטעום מהנוכחות הבימתית המחשמלת והמרגשת שלה, לפחות יזכרו את השם שלה, זהרירה חריפאי, שתמיד ילך לפניה כמו פצצת אטום. זה מה שהיא הייתה: פצצת כישרון אטומית שנחתה על התיאטרון הישראלי, שינתה אותו ועזרה לעצב אותו מחדש. תודה לך, זהרירה, על כל הדמעות והצחוק והקתרזיס. המבט המרגש שלך שיישאר חקוק בפנתיאון של התיאטרון העברי, וגם צרוב עמוק בליבי.