אחד הדברים החשובים ביותר ביציאה לבילוי היא בחירת הפרטנר. לא תובנה חדשה, אמנם, אבל כזו שמתחדדת כשהחבר אותו בחרת לקחת איתך למופע המשותף של הגבעטרון וירדנה ארזי מחליט שהוא מעלה באותו רגע את טווח הגילאים בטינדר, שכן הוא לא ייתן לעובדה ששניכם מורידים את הממוצע באולם ב-40 שנה לפחות להפריע לו בחיפושו אחר סטוץ. אבל המופע של הגבעטרון וירדנה ארזי מחזיר לתקופה בה לא היה טינדר, או Happn, או סקס באופן כללי. רק מוזיקה יפה, ערכים נעלים וילדים שישארו מצולקים לנצח מחוויותיהם בקיבוץ.
היכל התרבות בפתח תקווה כבר תסס מהתרגשות כשהגבעטרון עלו לבמה. מספיק היה מבט אחד בקהל שמילא את האולם עד אפס מקום כדי להבין שלמעשה מדובר בשירונים מהלכים, אנשים שלפחות 34 אחוז מתאי המוח שלהם מוקדשים למילים של כל השירים שאי פעם שמעתם בערוץ 1 בשלוש לפנות בוקר. לא ידעתי בדיוק איך אני משתלב ביניהם. מצד אחד, הרגשתי בבית - הרי בילדותי הייתי במקהלה; מצד שני, הרגשתי זר - בכל זאת, מדובר היה במקהלת ביה"ס "טל" בראש העין, והיא קרסה לאחר שהאודישנים בוטלו וכל מי שרק רצה יכול היה ליהנות מחיי הזוהר של הלהקה; מצד שלישי הרגשתי את מרפקו של חברי, שלחש לי בהתלהבות: "יש לי התאמה עם רינה, 67".
ים זרי הפרחים שמסביב
עוד לא הספקתי להזדעזע כמו שצריך מהאינפורמציה, וההופעה כבר החלה - כשירדנה עדיין מאחורי הקלעים, משאירה את הסיפתח לחבריה מקיבוץ גבע. בניגוד לכוכבי רוק מזדקנים אחרים, הגבעטרון לא באו לשחק משחקים וישר הפציצו עם ה-להיט שלהם - "ים השיבולים". כשהמקהלה סיימה לשיר לקול מחיאות הכפיים של הקהל, קיבלה לידיה את המושכות רחל, שהיא כנראה דוברת הלהקה, כמו גם האישה עם הדיקציה הכי מושלמת שאי פעם שמעתי.
תוך הגיית הברות שלא ידעתי שקיימות בשפה העברית, רחל סיפרה כי שתיים מהנשים שעל הבמה, ניקה ברזק ותמי בן יעקב (או בשמותיהן הקיבוציים "ניקה" ו"תמי"), הן חברות הלהקה המקורית - כלומר, זאת מ-1948. הקהל פרץ שוב במחיאות כפיים סוערות, ואני שמתי לב שלברזק, לעומת שאר החברים שאחזו במיקרופונים סטנדרטיים, יש מיקרופון מובנה – מה שגרם לי לתהות האם זו דרכה של הלהקה לתגמל אינדיבידואלים מצטיינים. בכלל, הרבה שאלות בנוגע למאבקי אגו עולות לראש כשרואים להקה שחבריה צועדים יחד כל כך הרבה שנים, במיוחד כשמדובר בלהקה קיבוצית – כזו שלמעשה מפגישה בין שני מוסדות אשר עקרונותיהם מבוססים על שוויון ושיתוף. לא מפתיע בהקשר הזה שגם למארגני המופע חשוב להבליט את עובדת היותו "מופע משותף" של הגבעטרון וירדנה ארזי, כנראה כדי שלא יהיה מי שיקופח חלילה. כמו ברפת, כך על הבמה.
והאמת שמה שלא הצליח לקיבוץ כרעיון, דווקא כן מצליח לירדנה ארזי והגבעטרון. אז נכון שכבר מהרגע שירדנה עולה לראשונה לבמה ברור מי הכוכב הגדול יותר בין שני האייקונים הישראליים האלה (בערך כל רבע שעה על השעון עולה מישהו אחר לבמה כדי להביא לה זר פרחים, בעודה מנסה בכל כוחה לשכנע כי היא "כל כך מתרגשת"), ונכון שלעיתים הגבעטרון נופלת לתפקיד להקת הליווי של ארזי, אבל בסך הכל מדובר במופע שמצליח לספק לשני הצדדים נפח שווה מבחינת חשיבות. כך, למשל, הקהל הנרגש זוכה לביצוע הרמוני במיוחד של "חופים", לא לפני שארזי מספרת שזה היה הסולו הראשון שלה בלהקת הנח"ל – שהגיע רק אחרי שחתמה קבע. סיפור נחמד שהוא רק אחד מני רבים אותם מספרת ירדנה על הבמה תוך שהיא חושפת את אישיותה הכובשת.
היי הציפ
אוקיי, אולי לא "כובשת", אבל בהחלט חיננית להפליא. תחשבו על זה שאתם מצטרפים לארוחה אצל חבר, וההורים שלו מנסים באופן מאוד מתאמץ להיות חביבים ו"מגניבים". הוא כנראה יסבול ויהיה נבוך, אבל אתם תהנו מהעובדה שלא מדובר בהורים שלכם ותמצאו את הבדיחות הלא מצחיקות חמודות ממש. כך גם במקרה הזה – רק בלי החבר הנבוך (אם הוא היה נבוך הוא לא היה שולח לרינה הודעת "בא לך אפטר פארטי?" באותו רגע). ירדנה למעשה בונה בדיחה מתמשכת ארוכה במיוחד, כזו שהיא חוזרת אליה לאורך המופע כולו, ובה היא כביכול מנסה להתקבל לגבעטרון. הלהקה, כמובן, משתפת פעולה - והשיא מגיע עם ההצהרה שידונו בצירופה אליהם באסיפת הקיבוץ מיד אחרי שיסכמו על קניית טרקטור חדש.
אך המומנטום הקומי לא עוצר שם. ירדנה יורדת מהבמה - כפי שתעשה עוד מספר פעמים במהלך המופע - והגבעטרון פוצחים במחרוזת שירים קצביים יותר, שנפתחת ב"היי הג'יפ" וממשיכה ל"ציפ ציפ" (או "ציפ ציפ ציפ ציפ ציפיי ציפיייי", כפי שהוא מוכר לקהל הרחב). "אולי יש מישהי בקהל שקוראים לה ציפי ובמקרה גם יש לה ג'יפ", אומרת נציגת המקהלה רחל, והקהל מתמוגג. משם הם ממשיכים ל"סבתא בנגב" ו"שושנה שושנה" (אגב, ירדנה מבצעת חיקוי לא רע בכלל לשושנה דמארי לפני הביצוע שלה ל"עגילי דמאר"), כשהתחושה היא שעוד רגע האולם כולו הולך לשתות חשיש ביחד, או לפחות לרקוד על הכיסאות.
מאוחר יותר, כשירדנה חוזרת לבמה, היא מגלה לקהל כי אין לה רישיון נהיגה - מה שמתברר כקישור ל"שיר העגלון" (כי אין רישיון = נסיעה במונית = נסיעה בכרכרה = עגלון, מסתבר). די במהרה השיר מתגלה כפלטפורמה לביטוי כשרונו המיוחד של אחד מחברי הגבעטרון: נגינה על שיניים, בעזרתן הוא מדמה דהירת סוס. והאטרקציות לא נגמרות כאן: כאשר ירדנה נשארת לבדה על הבמה כדי לבצע את "הכינור הנאמן" בעל המקצב הצועני, נגן השיניים מתפרץ לפתע וסוחף אותה לריקוד חושני. התחושה היא שעוד רגע האולם כולו הולך להתעלס בשיחים מאחורי חדר האוכל, או לפחות לרקוד על הכיסאות.
כך זה ממשיך למשך שעה וחצי, ומי שאוהב את הגבעטרון ואת ארזי לא יתאכזב. נדמה כי הם מבצעים בערך כל שיר מהרפטואר שלהם, ועוד: "היא רוקדת", "חפץ חיים", "אתה לי ארץ" ו"דרישת שלום" מצד ארזי; "אל הדרך", "הוי, ארצי מולדתי" (כשם המופע) ומחרוזת שירים רוסיים מצד הגבעטרון (ירדה אפילו מצטרפת ושרה ברוסית). שום דבר לא מתפספס. לבסוף, כשהמשתתפים עולים להדרן ושרים את "בת שישים" (לא לפני שהם מוצגים אחד אחד, במה שנשמע כמו קריאת דף נוכחות בחדר מורים - אפילו לנגנים הצעירים קוראים מוטי ואתי), אי אפשר שלא לשים רגע את הציניות בצד ולהודות שמדובר בערב שיצליח לגרום לכם להתגעגע לארץ ישראל של פעם גם אם לא חייתם בתקופתה - או לחלופין, גם אם אתם לא אשכנזים. נכון שהתחושה מתנפצת כשהחבר שלצידך עוזב קצת לפני הסוף כדי לפגוש את רינה 67 בשירותים - אבל היא עדיין מצליחה לרומם את הרוח ולו ל-90 דקות מהנות במיוחד. היי הג'יפ!
"הוי ארצי מולדתי", מופע משותף של ירדנה ארזי והגבעטרון
המופעים הבאים:
הערב (15.3.16) – בית החייל, תל אביב
31.3.16 – קמרון, בית שאן
8.4.16 – גן שמואל