פינה באוש ותיאטרון המחול שלה, הם קלסיקה. ולא סתם קלסיקה, מי שאוהב את אוהד נהרין ועבודותיו בבת שבע, חייב לראות לפחות פעם בחיים את "ציפורנים" של באוש, כדי להכיר את אחד ממקורות ההשראה הגדולים ביותר שלו. באוש המציאה שפה חדשה באמנות הבמה, שפה שמורכבת מתנועות שחוזרות על עצמן שוב שוב, ומחול שמשלב בתוכו גם סצנות דרמטיות וקטעי דיבור. נהרין אמנם שכלל את השפה שלה, ערבב אותה עם השפעות אחרות ובנה לעצמו עולם חדש ומלהיב שהוא רק שלו, אבל הקשר ביניהם יהיה קיים לנצח.
בפעם הראשונה ראיתי את באוש בהיכל התרבות בתל אביב, אני חושב שזאת הייתה הופעתה הראשונה בישראל. היא הציגה אז את "קפה מילר", היצירה הקלסית שמגדירה את הסגנון שהמציאה (וזכתה לכבוד עולמי ב"דבר אליה" של אלמודובר), סגנון ששילב לראשונה בין מחול ותיאטרון. ובהמשך את הגרסה שלה ל"פולחן האביב" של סטרבינסקי. זאת גרסה שבה הבמה מלאה בחול, והרקדנים רוקדים יחפים. מבקר המחול המיתולוגי של "העיר", חזי לסקלי, הסביר לי אז שמרגע שראיתי את המחול של פינה באוש, החיים שלי לא יהיו כשהיו. ואולי הוא קצת צדק.
"ציפורנים" נחשבת לאחת היצירות המוכרות והאיקוניות ביותר של באוש, בעיקר בגלל הבמה שמלאה באלפי ציפורנים, כך שכל הריקוד מתבצע ביניהן, באופן שמאתגר מאוד את הרקדנים. הציפורנים גם נותנות לכל האירוע סוג של ויזואליות חד פעמית. מה שנקרא, כזה עוד לא ראיתם. הבעיה היא ש"ציפורנים" נוצרה ב-1982, לפני יותר מ-35 שנים, ומתברר שגם מחול הוא עסק שקצת דוהה עם הזמן.
המופע שעולה החל מאתמול ובמשך שבוע במשכן לאמנויות בתל אביב, הוא ערב מאתגר. שעה וחמישים של מחול שהוא גם שיא השיאים של יופי מזוכך, אבל גם, לפרקים, מעט מיושן. יתכן שבאוש עצמה הייתה מרעננת מעט את היצירה, אלא שהיא נפטרה מסרטן לפני עשור בדיוק, ומאז אין איש מעז לגעת ביצירות, והן מבוצעות כלשונן. וכך יוצא ש"ציפורנים" הוא מופע שאינו אחיד ברמתו. קטעים תיאטרליים, כמו זה שבו אחד הרקדנים מחקה קולות של בעלי חיים, לאחר שרקדנית אחרת מצווה זאת עליו בצרפתית, הוא מסוג הדברים שאיבד את קסמו לגמרי. גם הקטע החמוד שבו רקדן מראה לקהל שאם הוא רק רוצה הוא יכול לבצע כל תנועה מהריקוד הקלסי, היא משהו שהיה קיצוני יותר לפני הרבה שנים.
לעומת זאת קטעי הריקוד הקבוצתי, הם עדיין מהדברים הכי יפים שניתן לראות על במה. קטע השיא בסוף הריקוד, כשהרקדנים מסמנים בתנועות ידיים את עונות השנה, עדיין מביא אותך לכדי דמעות, במיוחד התנועות המוקדשות לסתיו ולנשירת העלים. או קטע ארוך בלב הריקוד כשהרקדנים על הרצפה מתנועעים בשורה אלכסונית קדימה ואחורה ויוצרים גל אנושי מבהיל ומפתה, שאין דומה לו.
אבל כדאי להבהיר משהו. העובדה ש"ציפורנים" היא יצירה עם רגעים מעט מיושנים, אינה מורידה מההנאה בצפייה. זה אולי לא מרגש כמו שזה היה באייטיז, כשבאוש ולהקתה ביצעו את הריקוד באמפי בקיסריה (שם על הבמה מול הים מרבד הציפורנים היה מראה לא יאומן), ועדין יש לזה איכות חד פעמית. למשל בקטע שבו ארבעה פעלולנים שמשתתפים במופע, מתקדמים מקצה הבמה לקדמתה כשהם נופלים על שולחן וממנו לרצפה, אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב. אחרי כל סיבוב הם מזיזים את השולחן מעט קדימה, עד שהם כמעט ונופלים מהבמה אל תוך הקהל. אלה רגעי מחול עוצמתיים, שאסור להחמיץ.
אחד הקטעים המפורסמים ביצירה, מדגים הכי טוב את שיני הזמן. זה הקטע שבו רקדן שר בשפת הסימנים את הקלסיקה "The man I love" שמתנגנת ברקע. בשנת 1982 זה היה חדשני, נועז ומרגש עד בכי של ממש. ועוד יותר מזה בשנות השיא של האיידס. הן בגלל ההקשר ההומואי והן בגלל השימוש המפתיע בשפת הסימנים. ב-2019, כשאת שפת הסימנים ניתן לראות כל היום בטלוויזיה, בפינת המסך, וגברים יכולים לשיר את "The man I love" איפה שרק מתחשק להם, חלק מהקסם כבר לא קיים.
הלהקה של באוש בנויה מ-25 רקדנים ורקדניות ועוד 4 פעלולנים. הרקדנים והרקדניות שלה, כמו שתמיד אהבה, נראים אנושיים, בני אדם. חלקם מבוגרים מאוד, בודאי בשביל רקדנים (מעל גיל חמישים), מה שרק הופך את היכולת שלהם למרתקת יותר ואת הנוכחות שלהם למרשימה יותר. זה אחרת לראות אישה בת חמישים פלוס מבצעת צעדי ריקוד מסובכים, שוב ושוב. זה שונה ומרגש יותר. ובכלל כיף לראות שבוופרטל משמרים את המסורת של באוש ושומרים על הגחלת.
אבל כאמור צריך לדעת לקראת מה הולכים, כשבאים לראות את "ציפורנים". בהופעה אמש היו פה ושם אנשים שנשברו ויצאו באמצע. לא ברור לי כל כך למה, ולמה בעצם הם ציפו. אם אתם אוהבי מחול אמיתים, עם מעט תודעה היסטורית ופרספקטיבה, לראות את "ציפורנים" על במה מבחינתכם זה כמו לקרוא ספר קלסי או לראות שוב סרט קלסי. זאת פעולה תרבותית מענגת מהמעלה הראשונה. גם אם זה לא מרגש כמו לפני 35 שנה.