בימים האחרונים פורסמו אירועי פסטיבל תל אביב לשירה 2017, כאשר חדות העין הבחינו שבאחד האירועים המתוכננים הוזמן יצחק לאור להיות אחד הדוברים. לאור, אשר העדויות על התנהגותו האלימה כלפי משוררות צעירות, סטודנטיות וקולגות פורסמו כבר לפני מספר שנים, ממשיך להנות מגוורדיה אמיצה של מצופפי שורות שמגינים על כבודו בכל פעם שמתעוררת מחאה על הופעתו בציבור. גם הפעם מחינו. יותר מזה, הגדלתי לעשות והצעתי לעיריית תל אביב רעיון יצירתי: "הרי תמיד יש קושי להנגיש שירה לקהל הרחב. אולי תקדישו את הפסטיבל ליוצרים גדולים בינלאומיים כמו לארס פון טרייר, וודי אלן, וברמה המקומית תשלבו לצד יצחק לאור גם את משה איבגי וחנן גולדבלט. אפשר לתת לגבי גזית להנחות, ואני בטוחה שאפשר להשיג חסות של אלכס גלעדי". זה ברור לי ואני מקווה שזה ברור גם עבורכם כי עבור חלק לא מבוטל של אנשים, הצעה כזו עוד עלולה לעבור כלגיטימית.
הופעתו המתוכננת של לאור בפסטיבל גם ב-2017, שנה שכולם מתהדרים כשנת המהפכה הפמיניסטית, מוכיחה שוב שהדרך ארוכה - ומלאת מהמורות. אשכר אלדן כהן, אשר מובילה את המחאה נגד לאור כבר שנים רבות והייתה הראשונה להתלונן שהוא אנס אותה, פנתה אל המארגנים כשכתבה "אולי הם יואילו בטובם להבין שבעוד הם מעניקים במה מפנקת ללאור וחברו התומך והמטהר מאיר ויזלטיר, הם מעוררים אצל חלק מהקורבנות הרבות של לאור את הטראומות שהוא חולל אצלן והן מעדיפות לשכוח". שתי משוררות שהיו אמורות להשתתף עמו באירוע, כפי שכבר קרה בעבר, סירבו לדבר על אותה במה איתו. המחאה לא הייתה עצומה, ולא הייתה ממושכת. בפשטות, הטענה שלנו היא שאין שום צורך בהרשעה פלילית כדי לקבוע שאדם שיש נגדו עשרות רבות של תלונות כאלה, הוא לא אדם שראוי לקבל במה ציבורית.
קשה לי להבין למה בכלל צריך עוד מחאות. לא ברור למה צריך להסביר למוסדות ציבוריים שוב ושוב איזה סוג של מסר ואווירה הם יוצרים סביב אירועי תרבות ופנאי כשהם מחבקים, חוגגים ונותנים במה לגברים שבנו קריירה שלמה על יסודות של פגיעה, תקיפה ואונס נשים. מדוע במציאות פוסט-קמפיין MeToo#, נראה לרשות מקומית הגיוני להזמין את אייל גולן להופיע בפני ילדים ובני נוער? אולי כי בסך הכול שנה קודם לקמפיין, חנן גולדלבלט, אנס מורשע למי שהספיק לשכוח, חזר להופיע בהצגות ילדים מתוך טענה כי גם "לעבריינים מורשעים יש זכות להשתקם". התרבות שאנחנו רוצים ורוצות לציין ולחגוג היא לא תרבות האונס. היא לא התרבות בה הדמויות הנערצות מנצלות את מעמדן באופן סדרתי לביזוי והשפלה ואלימות.
אתמול, לשמחתנו, פורסם שבוטל האירוע בו היה אמור להופיע יצחק לאור. בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" כינה אותנו עודד כרמלי, האחראי לתוכן הפסטיבל, "עדר זאבים מוסתים וצמאי דם שאין לו שום עניין בספרות". אני לא יודעת מי בדיוק אחראי לדעת כרמלי להסתה הזו, אבל הפחד ניכר בתגובה המשתלחת שלו. גם בתגובתו של לאור ל"הארץ" ניכרת הבחירה המעוותת לרמוס כמה שרק אפשר את מי שיצאו נגדו, לנסות להשפיל, לנסות להקטין, הכל בנרדפוּת קורבנית והיפוך מציאות קלאסי. "אני עבריין?" קובל לאור, ונצמד להיעדר ההליכים הפליליים כנגדו, אשר למרות הגשתן של לפחות שלוש תלונות במשטרה, לא התפתחו בשל התיישנות העבירות הנטענות. שוב אפשר לראות איך בעיני הפוגעים לכאורה ותומכיהם, המשפט הפלילי הופך לכלי בלעדי לשיפוט המציאות.
אבל כולנו מתנהלים בתוך המציאות מדי יום מבלי ששוטרים ופרקליטות ושופטות אומרות לנו אם אכן הגענו לעבודה, ואם אכן נתקענו בפקק, אם באמת יש לנו משכנתא או אם התינוקת בכתה כל הלילה. אנחנו גם לא זקוקים למערכת המשפט כשחברים ומשפחה מספרים לנו על חוויות החיים שלהם. אנחנו אפילו לא זקוקים למערכת המשפט כדי להזדעזע מנפילת רקטה בעוטף עזה. איך זה קורה? איך אנחנו מצליחים לדעת שאירוע קרה אם לא ראינו פסק דין בעניין? זה קורה כיוון שלמשפט הפלילי יש תפקיד מסוים, ולשיפוט שלנו כבני אדם, כחברה וכתרבות יש תפקידים אחרים. הוקעה של גברים מפורסמים יותר ופחות המואשמים על ידי מי שנפגעו מהם - היא חלק ממאבק ארוך שנים והוליסטי שכולל הליכים פליליים, מחאות רחוב, מחאות רשת, תביעות אזרחיות, שינויי חקיקה, חינוך בבתי ספר ובמקומות עבודה והעלאת מודעות ציבורית. ההוקעה היא חלק אינהרנטי ביכולת שלנו כחברה למתוח קו ולומר בבירור: הכללים השתנו כבר מזמן, ומי שבוחר להתעלם מהם, אחת ההשלכות הבודדות שיצטרך להתמודד עמן היא ההוקעה החברתית.
ואם נדמה לעודד כרמלי או לכל אדם אחר שהם נמנעים מלנקוט עמדה כשהם ממשיכים את החיים הציבוריים כרגיל עם אלו המואשמים באלימות מינית, אז החדשות המאוד ישנות הן שאי נקיטת עמדה משמעה חיזוק ועידוד הצד האלים במאבק לחברה נקייה מאלימות.
אני גאה להיות זאבה, למרות שמי שהפכו אותי לכזאת הם אלה שאנסו והטרידו והקטינו וזלזלו באחיות שלי ובי. זאבות חיות במשפחות, הן דואגות אחת לשניה כדי שכולם ישרדו. אני מאחלת לנו שנשכיל להמשיך לנהוג כמו זאבות.
mako תרבות בפייסבוק