האמן והמחזאי אריאל ברונז מוכר כמי שלא בוחל בפרובוקציות כדי להעביר את מסריו הפוליטיים והחברתיים, והיום הוא המשיך בפעילות המחאה האמנותית כשקשר את עצמו לאנדרטה בכיכר רבין בביקורת על היחס לניצולי שואה בישראל. ברונז, לבוש בתחתונים בצבע גוף, נעל את עצמו במנעול אופניים לפסל "אנדרטה לשואה ולתקומה" של יגאל תומרקין שניצב בכיכר. פרסם בעמוד הפייסבוק שלו שבחר לבצע את הפעולה ביום השואה הבינלאומי בתור "אקט של מחאה הזועק את זעקתם של כל ניצולי השואה, וכל הקורבנות האחרים, שצווארם כבול בידי ממשלת ישראל והחברה הישראלית".
לפי דיווחים ממקורביו של ברונז, מאוחר יותר היום הגיעו למקום שוטרים, חתכו את המנעול ופינו אותו לקבלת טיפול בבית החולים איכילוב, מאז ניתק עמו הקשר וההנחה היא שהוא עצור בשלב זה. זאת הפעולה השלישית של ברונז בנושא, כאשר לפני שנתיים כבל את צווארו לשולחן במשרדה של לימור לבנת, יו"ר קרן הרווחה לניצולי שואה, "בשל הסחבת במתן שירות סיעודי לאבי, לו הוא זכאי מהקרן". בשנה שעברה המשיך ברונז את הפעילות כשכבל עצמו לאנדרטה "מנורת הכנסת" שפוסלה בידי ניצול השואה בנו אלקן, וניצבת מול כנסת ישראל.
ברונז מוכר בטעות כמי שתחב את דגל ישראל לישבנו במהלך "ועידת ישראל לתרבות" של עיתון הארץ. למרות הדיווחים השגויים בכלי התקשורת, בסיום אותה הופעה תחב ברונז דגל לבן לישבנו, ולא דגל ישראל. למרות הבלבול בדגלים, ברונז ידוע כאמן אקטיביסטי שלא מהסס להשתמש בפרובוקציות ככלי אמנותי ומחאתי.
בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, הסביר ברונז את מחאתו: "כיצד אנו, כחברה וכמדינה, רשאים להתקשט בשואה, שעה שאת ניצוליה אנו מפקירים, ואת לקחיה איננו לומדים? מצאצאי קורבנות, הפכנו למכחישי הקורבנות הראשונים, בין אם אלו הם אבותינו ובני משפחותינו, ניצולי השואה, או קרבנותינו שלנו, הפלסטינים, החיים תחת כיבושנו מאז 1967. פסל שעוצב ככלא שנפרץ, הפך לקישוט בכיכר העיר, בבירתה התרבותית-נהנתנית של אומה כובשת... מדובר, אם כן, באנטי-אירוע: במקום שהפך בוגד למשמעותו המקורית, ביום שאת משמעותו מבינים רק אלו שאליהם אנו מפנים עורף או מגף, מתרחש אקט שאף אחד לא יבין, ושעליו אף אחד לא ישמע".