עמוס עוז, מהסופרים המוכרים והמעוטרים בישראל, מת היום (שישי) בגיל 79. בתו, פניה עוז-זלצברגר ספדה לו בחשבון הטוויטר שלה: "אבא שלי האהוב הלך לעולמו ממחלת הסרטן, זה עתה, לאחר הידרדרות מהירה, בשנתו ובשלווה, מוקף אוהביו. אנא כבדו את פרטיותנו. תודה למי שאהב אותו".

בנו דניאל כתב: "אבא שלי איננו. הוא היה אוהב אדם וחתול. אני זוכר שלפני כמה שנים הוא היה מאושפז בגלל עניין אחר ולא יכול היה לדבר בגלל הזונדה. ישבתי ליד מיטתו ושמעתי מה בכל זאת התעקש לומר דרך מחסום הכאב. הוא שאל את אמי בטלפון מה שלום החתול וביקש מקרוב משפחה שהזכיר את האחות 'הערביה' לא לקרוא לה ככה. הוא לימדני את כל שאני יודע ואפילו לא התחיל. אני מבקש מכם סליחה על אי-המענה גם בשם המשפחה ותודה מקרב לב על דבריכם".

  


גם נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ורעייתו נחמה הביעו את צערם על מותו של עוז: "סיפור על אהבה ואור ועכשיו חושך גדול. עצב יורד עלינו עם כניסתה של השבת. נפיל ספרות. תפארת יוצרינו. ענק רוח. נוח בשלום יקירנו עמוס. נעמת לנו מאוד".

עוז נולד בירושלים בשם עמוס קלוזנר,  עבר בנערותו להתגורר בקיבוץ חולדה, השתקע אחר כך בערד ולבסוף עבר לתל אביב. הוא פרסם את ספרו הראשון - קובץ הסיפורים "ארצות התן" - ב-1965, כשהיה בן 22. מאז פרסם עשרים ואחד ספרי פרוזה ואחד-עשר ספרי מסות ועיון. בין ספריו המוכרים ביותר נמנים "מיכאל שלי", "קופסה שחורה", "אותו הים" והספר האוטוביוגרפי, "סיפור על אהבה וחושך".  

ספריו, "מיכאל שלי", "קופסה שחורה", "פנתר במרתף" ו"סיפור על אהבה וחושך",  עובדו לסרטי קולנוע - האחרון בבימויה ובכיכובה של נטלי פורטמן. ב-2009 עיבדה הזמרת רונית אופיר חלקים מהספר "אותו הים" לאלבום מוזיקלי. עוז כתב עד חודשי חייו האחרונים, וב-2018 פרסם עם שירה חדד (שערכה גם את ספריו האחרונים) ספר שיחות בשם "ממה עשוי התפוח".

נוסף על פועלו הספרותי, עוז פרסם מאמרים ורשימות בעיתונים, ונודע גם הודות לפעילותו הפוליטית. עוז כיהן כדובר תנועת "שלום עכשיו", התפקד לרשימת מפלגת מרצ לכנסות ה-17 וה-18, והיה ממנסחיה של יוזמת ז'נבה ב-2003. לפני כשלוש שנים הודיע גם שלא יוסיף להשתתף באירועים מטעם משרד החוץ, וזאת במחאה על מדיניות ישראל.

עוז נחשב לאחד הסופרים הישראליים המוכרים ביותר בעולם; ספריו תורגמו לעשרות שפות, ונוסף על פרס ישראל שהוענק לו ב-1998, הוא זכה בפרס גתה ב-2005 על "סיפור על אהבה וחושך", וב-2008 הפך לישראלי הראשון שזכה בפרס היינריך היינה. נוסף על אלה, עוטר בין השאר באות ליגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, בפרס קפקא שמוענק בצ'כיה ובפרס הספרות הסיני, ז'ינגדונג. ספרו "הבשורה על פי יהודה", שראה אור ב-2017,  הגיע לרשימה הקצרה של פרס מאן-בוקר, ועוז עצמו הופיע מספר פעמים ברשימת הסופרים המועמדים לפרס נובל. נוסף על אלה, עוז זכה בתארי דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית וממכון וייצמן, מאוניברסיטת בן-גוריון ומאוניברסיטאות בדבלין, מילאנו ובואנוס איירס.

ספריו וסיפוריו של עוז נכללים בתוכניות הלימוד לבחינות הבגרות בספרות, ונחקרים בחוגים לספרות באוניברסטאות בארץ ומסביב לעולם. יצירתו היוותה בסיס למחקר, וספרים אודותיו, שכתבו חוקרים בעלי שם בהם נורית גרץ, זיוה שמיר ויאיר מזור, פורסמו בישראל ובחו"ל.

בני ובנות משפחתו של עוז קנו גם הם שם לעצמם ברבות השנים. גליה עוז היא במאית ומחברת ספרי ילדים מוכרת, פניה עוז זלצברג היא סופרת והיסטוריונית, ודניאל עוז הוא משורר ומוזיקאי.