קטי קלי, סופרת אוטוביוגרפית שפרסמה ספר על משפחת בוש, כתבה בעבר בבלוג שלה כי "הביוגרף מוכר את את נשמתו לארוחות הערב הנינוחות, או נאלץ לחלץ את האמת בכוחות עצמו".
ראש ה-CIA , דיוויד פטראוס, ניהל יחסים אינטימיים עם כותבת הביוגרפיה שלו, פאולה ברודוול, וזאת כנראה גם הסיבה שבחר בה כמי שתסקור את קורות חייו. כותבי ביוגרפיות אחרים מגיעים למושאי הכתיבה שלהם מסיבות שונות: חלקם מתוך עניין מיוחד באדם או הערצתו, אחרים משיקולים כלכליים או הנחיותיו של המו"ל. אבל האם בכלל ניתן למנוע את התפתחות רגשותיו של הביוגרף כלפי הדמות בה הוא עוסק בקדחתנות? תלוי את מי שואלים.
בעקבות פרסום פרשת פטראוס, כותבת עיתונאית הגארדיאן, אמה קלר, מאמר ובו היא מתארת את תהליך ה"התאהבות" שחווה הביוגרף במושא סיקורו. קלר שכתבה בעברה את הביוגרפיה של ויני מנדלה, גרושתו של נשיא דרום אפריקה לשעבר, מסבירה: "הביוגרפיה לא אושרה כלל, עד כדי כך שמקורבים למנדלה הבהירו לי שהמשך כתיבת הספר עלול להיות מסוכן", היא כותבת ובכל זאת מסבירה: "אלה היו שגיאות הכתיב שזיהיתי במאמרים שכתבה גברת מנדלה בשיעורי הכתיבה שלקחה בזמן הגלות שגרמו לי לרחם עליה".
גם עיתונאי ה"וואניטי פייר", בוב קולסלו, כתב את הביוגרפיה של זוג בעל שם לא פחות נכבד – ננסי ורונלד רייגן, ופרסם שני כרכים שבהם ננסי רייגן שמשה שמקור המידע העיקרי. השבוע סיפר קולסלו לגרדיאן הבריטי כי הוא נוהג להתקרב ככל שניתן למושא הספר במהלך הראיונות, בעוד שלאחר מכן הוא "תמיד מנתק קשר עימם". בשלב זה, הוא מוסיף, "אני צריך להפוך אותם מנושא למושא. אפילו לוודא עובדות עלולה להיות הליך בוגדני – הם מתחילים לשכתב, אפילו ציטוטים".
לאחר פרסום הכרך הראשון ניתקה ננסי רייגן את קשריה עם קולסלו לכמה שבועות. היא נפגעה מהאופן בו צייר אותה בספר, אך לבסוף התעשתה ושיתפה יתו פעולה גם בכרך השני.
"סיפור מוכר מתאר כיצד ההיסטריון יעקב טלמון נבחר לכתוב את הביוגרפיה של דוד בן גוריון", מספר העיתונאי אבי שילון, "בן גוריון הציב לו תנאי אחד בלבד – שבתום כתיבת הספר יוכל לקרוא אותו ולוודא שלא נעשתה פגיעה בביטחון המדינה. טלמון מצידו חש שמעוניינים לפקח על כתיבתו וחשש שלא תינתן לו יד חופשית והחליט לוותר על הכבוד".
הדילמה בין הצורך לרצות את הדמות עליה כותבים ובין הצורך באובייקטיביות עולה באופן קבוע, אבל יש גם סופרים שמצאו לו פתרון פשוט – פרסום הספר רק לאחר מותו של המרואיין. כך עשה למשל וולטר אייזקסון, כותב הביוגרפיה של סטיב ג'ובס. כשג'ובס היה בחיים הוא נהנה מגישה חופשית לפרטיו האישיים אך פרסם אותם רק לאחר מותו, כך שלא נאלץ להתמודד עם תגובת המנכ"ל המיתולוגי של אפל.
"כשאתה כותב ביוגרפיה על אדם, גם אם הבנאדם כבר לא בן החיים, תצטרך לדבר עם האנשים הכי קרובים אליו", אומר אבי שילון, כותב אחת הביוגרפיות על חייו של מנחם בגין, "אני פניתי לבני בגין, דן מרידור ומקורבים נוספים, חלקם שיתפו פעולה וחלקם פחות. אבל נוצרת בעיה כי מצד אחד הרעיון הוא ליצור ביוגרפיה נטולת פניות ומהצד השני כשאתה מדבר עם האדם, או עם אוהביו, אתה מתקרב אליו ונקשר אליו מאוד. מה שאני ניסיתי היה ליצור היה מעין כפל אישיות: מצד אחד, אבי האמפטי שמדבר עם המרואיינים ומצד שני אבי ההיסטוריון שמנסה להיות אובייקטיבי עד כמה שאפשר".
אבל בעוד מרבית הביוגרפים מעידים על היקשרות וסימפטיה שנוצרת כלפי מושא הכתיבה שלהם, אמנון דנקנר הוא הדוגמא דווקא לתופעה הפוכה. ב-92', לאחר מותו של בן אמוץ, פרסם דנקנר את הביוגרפיה השנויה במחלוקת של בן אמוץ, לפיה קיים העיתונאי יחסי מין עם קטינות והיה מעורב בגילוי עריות עם אמו. כתיבת הספר, שלטענת רבים מחק את בן אמוץ מספר ההיסטוריה התרבותית של ישראל, דווקא גרמה לדברי דנקנר לרתיעתו מבן-אמוץ. "היינו חברים בשנים שלפני מותו", הוא מספר וטוען כי בן-אמוץ הוא שביקש ממנו לכתוב את הביוגרפיה שלו. "הוא היה כבר חולה ורק נתן לי כיוונים והפנה אותי לאנשים מעברו. אך ככל שנודעו לי יותר פרטים על עברו, כך זה יותר עורר בי התנגדות. כשהתחלתי לעבוד על התחקיר התברר לי עד כמה לא הכרתי את העבר שלו. בשיחות גיליתי שנהג להתאכזר לחבריו ונחשפתי לסיפורים מזעזעים. בתקופה שהוא גסס כבר העדפתי להימנע עד כמה שיכולתי מלבקר אותו".