הבומרנג אחוז התזזית הזה עדיין נזרק לי מצד אחד לשני של הראש, ואני תוהה אם אכן הממזרתה צודקת. האם הייתי כרוכה במשך כמעט ארבע שנים אחרי גבר שבבירור לא היה מסוגל פשוט לאהוב אותי ולהיות איתי ('נכה רגשית' קוראים לזה בעגה הגירלזית הרווחת, ותהיו בטוחות: אין חבר או חברה שלי שלא טחנו לי את זה בשכל עשרות אלפי פעמים), פשוט כי הייתי מכורה לסיפור?
איזה טריפ נשמה משוגע זה –– לבטל במחי יד את כל הסברי האנערף-לא יודעת מה-שיט פסיכולוגיסטי ההם: את ההאשמות העצמיות הרטרואקטיביות, את חולשת האופי, תחושת הערך והעצמאות המעורערות, את התפקוד המשפחתי הלקוי, הנטישה המנטלית והפיזית של אבא שלי, שהתפגר בנעוריי המוקדמים. לפטור את כל זה בהבנה הפשוטה, החותכת – שהתנהגתי במשך נצח זמן בצורה כל-כך משונה, משפילה, מיותרת, שמתחת לכבודי, בנהייה עיוורת קומפולסיבית אחרי פרטנר זוגי לא ראוי בשיט, פשוט כי קראתי יותר מדי אנה קרנינה בילדות.
בגירסה נוחה לעיכול לנערות, ורק אח"כ בוורסיה הטולסטוית השלמה, תירגעו. מה גם שכולנו סופחים לתוכנו בלי סוף גרסאות טלוויזיוניות וקולנועיות מכובסות של הסיפור הזה, ושל עוד מבחר אגדות שנסובות על הקרבה נשית, על פי רוב על רקע רומנטי או אימהי. ולא רק שהזדהיתי עם דמותה של הקרנינה ורציתי להיות היא – רציתי גם לכתוב אותה בדרכי שלי, לברוא את הגרסה הפרטית שלי עצמי לאנה קרנינה. את מלאכת היצירה הזאת העברתי דרך הגוף, ברצף של התנסויות קונקרטיות בחיי הפרסונליים.
מזכירתה יהודית פרייס אמרה עליה: "את סונה (המשורר היהודי-אוסטרי אברהם בן-יצחק, נ"פ) היא אהבה מאד – היא מזכירה אותו ביומניה. לאה העריצה אותו כמשורר וגם היתה ביניהם אהבה. והיו עוד אהבות, בוודאי. נו, אם יש שירי אהבה, סימן שהיו אהבות", כמאותתת ברמז את המשתמע והמתבקש – ששיריה של גולדברג נבעו ישירות מהתנועות בנפשה ובחייה.
טוביה ריבנר, משורר ובן-ברית ספרותי של גולדברג שחיבר גם מונוגרפיה על יצירתה, הוסיף: "אהבותיה הנכזבות היו צורך לשירתה, כי עיקר חייה היה שירתה. ומה היינו עושים אלמלא אהבותיה הנכזבות? לא היו לנו כל אותם שירים. אני חושב שהיא סידרה לעצמה אהבות בלתי אפשריות במתכוון. היא היתה צריכה את המתח הזה, שהוא שלהי הרומנטיקה שיש בשירתה. האהבה הרומנטית היא זו שאין לה מלאות – להיפך, השלמות יכולה להגיע רק במוות. זאת אומרת, נשאר מתח בחיים. והמתח הזה היה ביסוד שירתה".
האם לאה גולדברג באמת ארגנה לעצמה רצף מפחי נפש ותאונות אהבים, עבור נפשה הכמהה אנושות לספרות ולכתיבה? או שמא השירה הייתה פשוט נחמה, פורקן ותיקון לכשלים בחוויית המציאות שלה ולליבה הדואב? קשה להכריע. זמרת האינדי הנבלאית, הקליפורנית והתמהונית להקסים ג'ואנה ניוסום, מזהירה בשירה "En Gallop" – "בשעטה" – "לעולם אל תיקשרי עד כדי כך לשיר/ עד אשר תשכחי שהאמת נטולת ליריות/ אף פעם אל תתקרבי עד כדי כך למקור החום/ עד שתשכחי שאת צריכה לאכול". אם נשמעים למילות ההתרעה המכשפות והמלודיות האלה, נזכרים שוואלה, ספקטור צודקת – מה יותר קל ומסוכן בתור אישה מאשר להימשך לתוך הבערה היוקדת של סיפור רומנטי מטלטל, שכולו דמעות קריסטל נוצצות והתמסרות טוטאלית?
התרבות הופכת את כולנו, מקטנות, לסאקריות של סיפורים רומנטיים תוססים, נפיצים וגדולים מהחיים, בייחוד אם יש לנו איזשהו קורטוב חוש דרמטי, רגישות ספרותית ויומרות אמנותיות. ונניח שבאמת, בשביל לכתוב שירה מלאת עוצמה רטורית, אינטלקטואלית ובעלת אימפקט חזק על הקורא צריך מעבר לכישרון גם איזשהו קונפליקט - עולה עוד שאלה: למה אצל כל-כך הרבה משוררות נשים הסיפור הזה חייב לגבות מהן מחיר כבד - החל מיציבותן הנפשית, דרך שלוותן הבסיסית, חיי האהבה, הזוגיות והמשפחה המספקים שמגיעים לכל אדם, בריאותן ולעיתים אף כלה בשפיותן.
בתור אישה בכלל ומשוררת בפרט, אני מאשימה בכך את האתוס התרבותי שהכתיב לנשים האלה – גם למציאותיות, וגם לאלה שהן דמויות בספרים - את התפקיד האנה קרניני, של השתטחות על פסי הרכבת עבור האהבה – תפקיד שניסח אותו גבר שהיה, איך לא, שובניסט ומיזוגן רציני ביותר.
הקרבנות הזאת היא תוצר תרבותי ממש לא הכרחי. היא לא מיטיבה עם החיים, והוא גם לא באמת חיונית לשירה. לדעתי, לו גולדברג הייתה זוכה לחיות היום היא היתה בהחלט יכולה לבחור להתפכח באיזו רמה פמיניסטית ופוליטית עמוקה, ולהמציא מתחים אחרים וחדשים מלבד זה הרומנטי הנכזב הספציפי כדי שיפיחו עניין בשירתה.
כמשוררת שהתמזל מזלה לכתוב בימינו, אני מרגישה שמוטלת עלי משימת המשך דרכן של כל המשוררות העבריות הגדולות והמופלאות האלה. אני תופשת את הכתיבה שלי כשליחות שתכליתה הוא הניסיון לכתוב דווקא מתוך המלאות והחדווה שבחיים ובאהבה, ולא מתוך החסך והחסר. או במילים אחרות: חברות, הגיע הזמן שנמציא סיפורים אחרים להתאהב בהם.
הזינוק/ נעם פרתום
בהתחלה חשבתי שיש לך פרצוף של סוס.
אמרתי את זה לחברה הכי טובה שלי בקטע של חשש
או בעיה, רק רגע אחרכך הבנתי שבאמת יש לך פרצוף של סוס (או ביתר
דיוק - של חמור שהוכלא עם אריה מלכותי וג'ירף) ושזה
הכי יפה בעולם. זה קרה בן רגע: שכבנו בחניון הבימה מתחת למפלים זורמים
מדרגות נעות, מגרש הפורמייקה נצץ כמו פלטת מטוגנים של בני אצולה,
בחוץ ירד יורה זלעפות אקדוחני רצחני של ראשית חורף שהתפרץ לנזלת בטראח
לפני שהספקנו למצוא טישו באר, בפנים הכל התעטש וזרח וקיפץ בין הטיפות
כמו קלאס מוזר, ואנחנו ברחנו לבטן ההומה מכוניות של חניון הבימה ונשכבנו
על הפורמייקה כמו מטוגנים סטלנים ואציליים ובן רגע קלטתי
שאתה, בסריג הזוהמה הקצר מדיי שלך ובחיוך הסוסי הפראי, הצלת אותי, כי אתה בכלל
ג'ירף-חמור-אריה של היענות מוחלטת, כזה שמנשק אותי ברכות מתמסרת
במאחורה של הסוודר על העורף, על רצפת חניון, עוד בלי שבכלל מכירים, וככה
דהרתי-נפלתי לתוך המבט שלך – לתוך האגמים הכחולים-ירוקים-זוהרים במבט שלך
שבתוכם אתה עושה פירואט נסיכי (בשחייה צורנית) עם אלוהים. דברים גדולים בחיים
קורים ברגע קטן. ככה – הייתי שלך
בזינוק.