קראתי בפייסבוק שבחורה בשם ורד לב התאבדה השבוע (עצרת לזכרה תיערך בתל אביב בשבת). היא התאבדה אחרי שתיק האונס שלה נגד אביה נסגר. שאלתי את עצמי לרגע אם אני מופתעת. אבל מהר מאד הבנתי שאני לא. הרי כל מקרה מזעזע שקורה, נשפט ונבדק לפי המקום בו הוא מתרחש. ואיפה אנחנו לצערנו? בישראל. ומה זה ישראל פרט לחומוס, ים וממשלה מקרטעת? אה, כמעט שכחתי. ישראל זה תרבות.
יש לנו כאן די הרבה אנשים מוכשרים: נשיא לשעבר שיושב בכלא על אונס; כמעט זוכה פרס תרבות שכמעט הואשם באונס וניצל בזכות חוק ההתיישנות; וכמובן, חנן גולדבלט האנס. סליחה, היוצר שכעת מציג בתיאטרון בת ים מחזמר שכתב על כמה קשה היה לו בכלא. שי גבסו משחק, אורי פסטר המנהל האמנותי. איזה יופי! איזה פרגון! הלוואי עלי. וכל זה אחרי ארבע שנים בכלא (מתוך שבע שגזרו עליו), אבל מי סופר? אולי הקורבנות שלו, הקטינות שהוא אנס. אבל מי סופר אותן? בטח שלא מדינת ישראל.
לא רק שלישראל יש ספורטאים מדהימים, קולנוענים מוכשרים כשדים ואת הצבא החזק בעולם - יש לה גם את האנסים הכי טובים. כי האנסים שלנו מגיעים מה זה רחוק. ובניגוד לרצוננו, מסתבר שהמדינה מאחוריהם. היה קמפיין פייסבוק שהמסר שלו היה "בישראל אונס הוא חוקי", כי המשטרה סוגרת תיקים ולא מתייחסת לפשע באמת כפשע. אבל זה הרבה יותר מזה. בישראל אונס הוא לא רק חוקי - הוא כמעט מומלץ. ולא רק אונס. בישראל, אם אתה רוצה להגיע רחוק, תהיה אלים וכוחני וכוון את הווליום שלך למקסימום כאב.
למה בעצם זה מכעיס אותי? אולי אני סתם מקנאה. כאילו, למה בזבזתי ארבע שנים על לימודי קולנוע, כשהרבה יותר משתלם להיות עבריין. אנס. רוצח. הרבה יותר משתלם להיות רוני ליבוביץ'. למה שאני לא אעשה מה שבא לי במדינה שהמוטו שלה הוא מקסימום פשע ומינימום עונש? הרי העם אומר שאם ישבת בכלא – אתה נקי, חדש. "תנו לו צ'אנס", הם אומרים! אז למה שלא אגנוב מיליונים מהבנק, אשב לי קצת בכלא לכתוב משהו בינתיים ואחכה עד שאצא, ואז אבזבז את המיליונים האלה שמחכים לי? למה שלא ארצח מישהו עכשיו? הרי כשמתנצלים, העם סולח והצופים מחכים. תכלס, נראה שאני אצליח הרבה יותר עם תיק פלילי עבה יותר. מעט דם. הרבה יח"צ ויאללה, לרייטינג.
ככה זה בישראל: גיבורי התרבות הם פליטי ריאליטי שמתפרנסים מלהגיע להשקות. בישראל חברי הכנסת שאינם עבריינים מורשעים עדיין, יהיו כנראה כאלה שנה מעכשיו. אז למה אני קורעת את התחת כשכל מה שאני צריכה לעשות זה לפגוע במישהו ולאיים על אנשים שיתנו לי לממש את עצמי?
אף אחד כבר לא נסער כשיש פגע וברח, גופה ותיק פתוח. לאף אחד לא אכפת שראש הממשלה מבזבז הון עתק על גלידה, לאף אחד לא משנה שרומן זדורוב נרקב בכלא. אנחנו מצקצקים ומבליגים הלאה למקרה המזעזע הבא. והנה, המקרה הזה הגיע; קוראים לו התרבות שלנו.
רוני קידר, 30, במאית ותסריטאית
ניר סלונים חושב שהבחירה להעלות את המחזמר של גולדבלט היא החלטה ראויה