בהרצאה של רונית מטלון על כתיבתה באוניברסיטת בן גוריון ב- 25.1.2017, היא אמרה שהמשמעות של להיות כותבת בת זמננו היא ש"אנחנו יודעים שמציאות החיים שלנו, הפנימית והחיצונית היא מאוד מקוטעת, מאוד לא קוהרנטית, שבורה הרבה פעמים. שהזהות שלנו עשויה מהרבה דברים. עברנו מפה לשם. יש הרבה סתירות שלא יישרנו אותן. אנחנו לא רוצים ליישר אותן, אלא רוצים לתת להן מקום בתוך הכתיבה".
יצירתה האחרונה של רונית מטלון, "והכלה סגרה את הדלת", שראתה אור ב-2016 ושזיכתה את רונית מטלון בפרס ברנר, היתה יצירה כזו. יצירה שכאילו מציבה מראה ישירה אל מול המציאות הישראלית, על הקונפליקטים הברורים שלה, אל מול ההגדרות המשטיחות והמרדדות, אבל בלב הנובלה הזו ניצבת - או למעשה חומקת - דמות אחת, זאת של מרגי, הכלה, שביום חתונתה נעלה את עצמה בחדר והיא מסרבת לצאת ומסרבת לדבר עם משפחתה, בן זוגה ושלל הדמויות המובאות לשם כדי לנסות ולפתור את "הבעיה".
השתיקה הזאת של מרגי, האומץ שלה להיעלם ולא להגיב דווקא ביום שבו מצפים ממך לזהור במלוא נוכחותך, לקבל על עצמך את מבטי העולם כולו וגם לזכות באישורו בזמן שאת נוטלת חלק בטכסיו, יש בה מתמצית עמדתה של מטלון בכתיבה: התנגדות למה שמצופה ממך ופעולה שנובעת מתוך יושר פנימי עמוק, כזה שלא ניתן לחלוק עליו, להתווכח איתו או לשנות אותו. אבל ההתנגדות הזאת נעשית גם בעדינות, בפשטות שהיא כמעט מובנת מאליה: דלת נסגרת ומותירה אותך עם עובדת סגירותה שאיתה יש להתמודד עכשיו. אבל ההתנגדות המתריסה ושוברת המוסכמות שומרת על חן והומור ואלגנטיות מבלי לאבד את האגרופיוּת שבה, שמכה ומזעזעת את סביבותיה. וכך, לא תמיד ברור שההתנגדות הזאת היא אכן התנגדות, שיש בה עוצמה שהיא רדיקלית במהותה.
רונית מטלון תמיד התעקשה שספרות צריכה להיות ספרות ולא פוליטיקה, אבל כשספרות היא במיטבה היא מצליחה להיות פוליטית ממילא. אבל לא באופן השגור והמצופה, לא תוך הדבקת תוויות, אלא להיפך, תוך התבוננות קרובה שמנסה לגלות מה מסתתר תחתן. לכן, תהליך הכתיבה של רונית והקריאה ביצירותיה הן תהליכים של גילוי וגילוי מחדש. מה ידוע, מה אנו חושבים שאנו יודעים עלינו ועל המשפחה שבה גדלנו. כיצד ידיעות מהפנים ומהחוץ מתלכדות יחד בתהליך מתמשך ויוצרים זהות. כפי שכתב עליה לאחרונה יגאל שוורץ, "'הכתיבה מבפנים' של מטלון וההיענדות של 'הקורא האידיאלי' שלה לכתיבה מהסוג הזה, יוצרות את המהפכה השקטה, הרדיקלית, שמטלון היא הנציגה הבכירה, המוכשרת והבולטת ביותר שלה בספרות העברית", והוא מצטט אותה מתוך ראיון שערכה עמה סיגל נאור פרלמן:
"בכתיבה המאמץ הוא כל הזמן לראות מבפנים, ולא מבחוץ שהכול ארוז. למשש את הבד הזה מבפנים. המחיר של הכתיבה מבפנים הוא שזה קשה, מפורק, שזה לא קולח. בעצם זו האמירה החברתית. כי ברגע שרואים מבפנים מתמוטטים הסטריאוטיפ, הפרסונה, השלד, הפוליטיקה של הזהויות".
הרומנים של מטלון, הם אלו שרבים מכירים את כתיבתה ואוהבים אותם בזכותם. אבל כדאי לחפש אחר המסות של מטלון, שהיתה מסאית נפלאה. בהם, בנוסף לספריה האחרים, נחשפה אישיותה החד-פעמית וגדולתה ככותבת וכקוראת. דווקא בסוגה המתעתעת הזאת, שנמצאת בין האישי לכללי ובין הספרותי לממשי, באים לידי ביטוי כישוריה של מטלון באופן מובהק ואותה יושרה, שהיא האמינה שהיא תמציתה של הכתיבה. כפי שהיא אמרה באותה הרצאה שהזכרתי לעיל: "אי אפשר להתחיל כתיבה בלי הגינות או בלי רצון להגינות. העניין הראשון והאחרון של הכתיבה הספרותית, או כך צריך שיהיה, בספר צריך להיות יושר פנימי".
היכולת הזאת, לתאר מצבים מורכבים ומציאות מורכבת מבלי ליישר אותה וליישב את הסתירות, לכתוב ביושרה, הם חלק מה שמיוחד בכתיבתה של מטלון. הקול, החד והבהיר יחסר מאוד בספרות שלנו.
מסתה של רונית מטלון באתר אודות
רינה ז׳אן ברוך היא דוקטורנטית לספרות עברית, עורכת-מפיקה ב"אודות", כתב עת שרונית מטלון היתה חברת המערכת ובין מקימיו.