ג'רי חזר ל-Tel Aviv והיכל מנורה מבטחים קיבל באהבה גדולה את האייקון היהודי. אבל למרות ההתרגשות מגודל המעמד, כ-40 דקות לתוך המופע התחלתי להרגיש קצת אי נוחות. מעסה את צווארי שכאב בגלל הצורך להסתכל הצידה כל הזמן (בערך חצי מהקהל ישב ביציעים שלא פנו לבמה), עמוק בתוך קטע ארוך על חיי הנישואים, צחקקתי בקול רם מבדיחה על הריבים האלה עם האשה שכולם מכירים. פרח הגל"צ שישבה לצידי סובבה את ראשה בתמיהה והדכדוך הכה בי, יכול להיות שאני לא צעיר ומגניב כמו שחשבתי? העולם התקדם והשאיר אותי מאחור?
ג'רי כבר בן 63, ונראה שעם השנים התמיהה שלו לשטויות המובנות מאליהן של החיים המודרניים הפכו דומות יותר ויותר לרטינות עייפות של גבר מזדקן. למרות שנראה כי רוב הקהל, שהיה מבוגר למדי, התחבר לז'אנר הבדיחות המנחם, אני לא חושב שהגל"צניקית חייכה אפילו פעם אחת בכל המופע. גם אם הרגשתי את הריח המעופש מעט שעלה מכל המופע, הצלחתי ליהנות מרוב הקטעים, אבל כל פעם שפרצתי בצחוק, הריכוז הדומם של הילדה שלצדי גרם לי להרגיש כמו בן ה-32 הכי זקן בעולם.
אבל מעבר למשברים האישיים שלי, המופע עצמו היה חביב למדי. ג'רי בא באנרגיות גבוהות, ציווח הרבה, והגיש מופע משויף היטב, אולי אפילו מהוקצע מדי. הוא הכניס בדיחה או שתיים על כמה בתי קפה יש בתל אביב, ודחף לכמה מקומות את המילה פלאפל. אבל רוב הסט היה מוכן מראש ומחומם במיקרו. הוא ישב איזה חצי שעה על מוצרי מזון אמריקאים, למרות שהקהל הבהיר לו שוב ושוב שהמצרכים האלה לא קיימים בישראל. אז "פופ טארט" ו-"TV דינר" אני עוד מכיר מהטלוויזיה, אבל כשהוא חפר על משהו שנקרא "5 שעות אנרג'י", כבר הייתי צריך לגגל במה מדובר.
אחרי סאגת החטיפים הוא עבר לקטר קצת על טלפונים סלולריים וגלש במיומנות לחלק על הזדקנות וקשיים בזוגיות ארוכת שנים (שם שוב צחקתי והצצתי במבוכה על החיילת הרצינית). בין לבין הוא שילב כמה קטעי פירוק מילים שהוא נוהג לעשות - כשהוא לוקח מילה ועף עליה שעה - ופיזר קצת הומור אקזיסטנציאליסטי מוכר ואהוב. חלק מהדברים נשמעו מוכרים, והיה קצת עצוב לחזור הביתה ולראות שאכן, הוא הגיש כמה קטעים שאפשר למצוא ביוטיוב עוד מ-2010.
אבל גם אם רוב המופע היה מורכב מקטעים ישנים, הוא הגיש אותם בחן רב ובאנרגיות גבוהות. לחימום הוא הביא איזה קשיש חביב בשם מארק שיפ - עם סט שנועד כנראה לגרום לג'רי להיראות צעיר ומעודכן ובעיקר הדגיש את הגיל של קהל היעד המרכזי של המופע. אך עייפות החומר לא הייתה קשורה רק לנושאים השחוקים, אלא בעיקר לאובדן העוקץ המיזנטרופי של סיינפלד. הוא עוד מנסה לזייף את הנרגנות הצינית משנות התשעים, אבל הוא כבר לא מצליח לעקוץ, אלא רק ללטף ברכות מנחמת.
למרות השתיקה המאשימה של פרח הגל"צ החרוצה (שהקפידה לראיין אנשים מהקהל לפני ואחרי המופע, וגרמה לי להרגיש גם קשיש וגם לא מקצועי) ולמרות שאת רוב הקטעים המשומשים אפשר למצוא כבר שנים ביוטיוב, סך הכל היה כיף לראות את היהודי החביב מבקר שוב בארץ הקודש. האינטונציה המוכרת מעוררת גלים של נוסטלגיה. ניגון הדיבור עוד מעלה בדמיון את נעימת הפתיחה האהובה. אז הנושאים קצת משעממים, אז הבדיחות קצת מאובקות, העיקר שהוא לא הבריז לנו כמו זאת שלא נזכיר את שמה, ואפילו אמר כמה פעמים "פלאפל" במבטא הניו יורקי שאנחנו כל כך אוהבים.
mako תרבות בפייסבוק