האבטחה בפסטיגל נוראית. איומה ונוראית. איך אני יודע? כי הייתי שם. זה לא שהבחנתי באיזשהו מחדל – אני הייתי המחדל. גבר מוזר בן 28 שמסתובב לבד, לא כמלווה לילד, בין מאות ילדים קטנים ובלי סיבה נראית לעין. אמרתי לבד? סליחה, התכוונתי עם עוד גבר בן גילי, כנראה מוזר אפילו יותר; בכל זאת, אני נשלחתי לסקר את המופע, אבל הוא אשכרה התעקש להצטרף. וכל זה קרה יום אחרי שפורסם שצמד הפדופילים האחים קורידו הכה שנית. אם זו לא רשלנות, אני לא יודע מה כן.
אל תבינו אותי לא נכון. זה לא שאני לא שמח שהכניסו אותנו, פשוט קצת בניתי על שיחה לעורך ("שומע? לא הכניסו אותנו וכבר ממילא 15:00, אז נראה לי שאני חותך הביתה") שתאפשר לי להתפנות לצהריים חופשיים ולעיסוק שקצת יותר הולם את גילי מאשר צפייה בשחר חסון מפזז, עם כל הכבוד לשחר חסון מפזז. לכן לא יכולתי שלא להתעצבן טיפה, הרי אם הייתי יודע שלקחת איתי אדם בוגר לא יגרום לאנשי הפסטיגל לנעול בפנינו את השערים, הייתי לוקח איזו בת דודה צעירה ולפחות מבסס את מקומי בירושה המשפחתית.
אבל אם כבר, אז כבר. הפעם האחרונה שהייתי בפסטיגל הייתה איפשהו באזור 1997 - קלינטון היה נשיא ארה"ב, אמיר פיי גוטמן היה עמוק בארון, ולי עוד היו חלומות אמיתיים – אז שלא אוציא את המיטב מההזדמנות? ברור שאוציא, כמו גם 40 ש"ח על כובע שחתיכות נייר זולות עם המילים "היי סקול פסטיגל" הודבקו אליו בדבק פלסטיק. אתם יודעים, בשביל התמונה לאינסטגרם, אחרת מה עשינו פה? "אל תדאגו, אני רק מלווה את אח שלי, הוא קצת איטי", אמרתי לחבורה של הורים שהפנו את מבטיהם החשודים כלפינו, והצבעתי על החבר שלצידי, שלא היה מרוצה כל כך מהעניין אבל גם לא יכול היה להגיד כלום כי הוא בדיוק היה עסוק בללעוס נקניקייה בלחמנייה שקנה ב-25 שקלים.
"שנים יפות, שנים עפות, הכל קורה, עכשיו הזמן - לשיר ביחד"
האולם בביתן 1 של גני התערוכה שוקק חיים. חיים שגורמים לך לייחל למוות, ובכל זאת, חיים: ילדים מתרוצצים בין השורות, קופצים על המדרגות, צועקים על האימהות, מרביצים לאבות ובועטים לי בגב המושב. כל זה בזמן שעל המסך המרובע במרכז התקרה מוקרנות כל מיני פרסומות שנועדו לגרום לילדים לרוץ בין השורות, לקפוץ על המדרגות, לצעוק על האימהות, להרביץ לאבות ולבעוט לי בגב המושב במטרה שהוריהם יקנו להם את המוצרים שמופיעים בפרסומות. אם תרצו, מין מעגל קסמים חינני שכזה, שבצירוף מקרים מופלא התרחש בזמן שאני מפנטז על קסם משלי – אחד שיעלים אותי משם.
הקסם הזה לא הגיע אמנם, אבל לפחות המופע עמד להתחיל סוף סוף, מה שאומר ילדים קצת יותר רגועים, והורדת קצב הבעיטות במושבי ל-4 בדקה. הפרסומות הופסקו, האורות כבו, המוזיקה החלה להתנגן, ושחר חסון עלה לבמה בדיוק בזמן כדי לשחרר אותי מההתלבטות אם ללכת להשתין או לא - לא מתוך פחד לפספס משהו, פשוט כי החלטתי שכנראה לא כדאי להוציא את איבר מיני מהמכנסיים כל עוד אני בשטח המתחם. תמיד מעדיף לישון בבית מאשר באבו כביר.
"ויש תקופות שלא חולפות, עכשיו הרגע וזה כאן – עם כל הפחד"
שחר חסון נולד ב-1976, מה שאומר שכשאליאנה תדהר נולדה, הוא היה כבר בן 16 – פחות או יותר הפער ביני לבין הבן-בליעל הקטן שעשה שמות באחורי המושב שלי באותו זמן. באמנות יש מושג שנקרא "השעיית הספק" (Suspension of Disbelief) - ההדחקה שעושה הצופה במהלך צפייה בסרט או בהצגה כדי להאמין, בין השאר, שהשחקנים שהוא רואה לנגד עיניו הן דמויות אמיתיות. ובכן, הגבול שלו כנראה עובר בדיוק במקום בו מלהקים את שחר חסון כבן כיתתה של אליאנה תדהר.
חסון מגלם את שחר, תלמיד ב"תיכון גל", המקום בו מתרחשת עלילת הפסטיגל. בתור "המספר", הוא מתאר לנו את נקודת הפתיחה של הסיפור בזמן שהמשתתפים סביבו שרים את נאמבר הפתיחה, שהוא המנון בית הספר. מסתבר שכלפי חוץ תיכון גל מקרין אווירה נוצצת, בזמן שבפועל מדובר במפעל ציונים ותו לא. על כן אנחנו מקבלים גם גרסה אלטרנטיבית של ההמנון, ובה התלמידים פורשים את משנתם האמיתית ומשולחת הרסן. בשתי הגרסאות, אגב, הפזמון הוא "לה לה לה לה – לה לה" – פזמון שאיפשר ליווני הקטן שמאחוריי לתת קצב לבעיטות במושב. אי אפשר להאשים אותו, זה ממכר.
מדובר בתקופה מרגשת בתיכון גל: תחרות השירים השנתית, ה"פסטיכון", מתקרבת. הבעיה היא שהפסטיכון נגוע בשחיתות שלא הייתה מביישת את ממשלת ישראל, ושכבר שלוש שנים שאין תחרות אמיתית – היחידה שזוכה בו שוב ושוב היא שירן (סנדל) "היפה", בעידודם של עומר (דרור) "החתיך", אושרת (אינגדשט) "השפוטה" וג'ון (מוחמד אמוואזי) "הג'יהאדיסט". אוקיי, בלי ג'ון, אבל שאר ציר הרשע באמת שם. כאן נכנסת לתמונה אליאנה (תדהר), התלמידה החדשה והמוכשרת, שבעזרת חבריה לכיתת המדעים (ביניהם דניאל מורשת ונווה צור) מתכננת להפיל את המונופול.
"ודווקא כשעצוב וכשעלוב כן זה הזמן הכי חשוב – תמיד תזכור ש..."
אליאנה, שעולה לבמה לשאגות הקהל, מדגמנת ארשת פנים של כוכבת ותיקה שעושה את הדברים כבר על אוטומט, מה שמעלה את הסברה שזה רק עניין של זמן עד שהיא תחליט לעשות מיילי סיירוס ולברוח כמה שיותר רחוק מעולם הילדים. וזה מצחיק, כי זה בדיוק מה שיהודה לוי, המורה המגניב, אומר לה בשיר "את יכולה להיות הכל": "את מקסימה ומאירה אותי כמו סמיילי, ותכבשי את העולם הזה כמו מיילי" (שממשיך עם המשפט המורבידי משהו "אני בטוח שאת הבמה תרימי, כמו איימי (וויינהאוס) רק עם סוף יותר אופטימי").
זה הזמן לומר שעם כל הכבוד לאליאנה, השוס הגדול הוא כמובן יהודה המתקמבק. קשה להתרכז בעלילה אחרי שהוא עולה לבמה, שכן אי אפשר לחשוב על שום דבר חוץ מעל כמו הכסף שקיבל האיש-חשוב-מאוד כדי לחזור לבמת הפסטיגל. זה מה שבכל זאת הצלחתי להבין: יהודה הוא המורה לקולנוע שנכנס לבמה עם אופנוע, ומתבקש להחליף בניהול הפסטיכון את המורה נועה שנסעה לגואה (לא ברור מתי כותבי הפסטיגל זנחו את קונספט החריזה בדיאלוגים, אבל יש מצב שזה אחרי שהבינו ש"נועה" וגואה" זה חרוז לגיטימי בערך כמו לשלוח אותי לראות את הפסטיגל).
השיר המשותף של יהודה ואליאנה הוא מסר ההעצמה הכי מוזר שאי פעם נתקלתי בו; במקום לגרום לאליאנה להשתחרר מהמסלול שמייעד לה אביה (במסגרתו היא עתידה לזכות בפרס נובל בגיל 35) ולשיר כמו שתמיד רצתה, הוא בעצם אומר לה לעשות גם וגם. מין השלמה עם רוח התקופה, כמו גם התובנה (אולי כמורה לקולנוע) שאי אפשר להתפרנס מאמנות בלבד. אם לתת לשיר הזה שם יותר הולם, זה יהיה משהו בסגנון "את יכולה לעשות מה שאת רוצה כל עוד את זוכרת שזה בגדר תחביב ויש לך מקצוע אמיתי ביד" - טיפה מדכדך, אבל הרבה יותר ריאלי.
זו לא הפעם היחידה שהפסטיגל מסתבך במסרים שהוא מנסה להעביר. למופע יש גם אג'נדה חברתית אופנתית, שבאה לידי ביטוי במרד של תלמידי כיתת המדעים עם "שיר השקופים", שמסמל גם את הפעם הראשונה בהיסטוריה שאריה דרעי משמש השראה לחנוך רוזן. השיר מפאר את רעיון הדמוקרטיה, שזה טוב ויפה, רק שמשהו הולך לאיבוד בהתמקדות בסעיף שלטון הרוב, שבעצם אומר שהכל לגיטימי כל עוד "הרוב מתחיל לחשוב". יענו, אם אתה לא רוב – שב בשקט.
"זה זמן לחיות, זה זמן לשיר את ההמנון הכי מסעיר"
אבל למה להתמקד בתפל. היתרונות ב"היי סקול פסטיגל" רבים,ובשלב מסוים אפילו שמתי לב שמרוב שאני נהנה הפסקתי להרגיש את הבעיטות של ההיטלר הקטן שמאחוריי.
בשלב הזה גם הבנתי שאני כנראה היחיד באולם שלא מכיר את השירים מהבית. הבקיאות של הנוכחים בחומר לא מפתיעה – מדובר במוצר קאלט עם כמה ליהוקים מבריקים (אריה מוסקונה כמנהל בית הספר, אורנה דץ כאמה המרשעת של שירן), מילים שכולם יכולים להתחבר אליהן, לחנים מרימים ואפילו פירוטכניקה קרקסית (אב הבית אוזר הוא מעין להטוטן סולמות, ויש גם קטע של הטבעות לסל שמעלה חשש לפגיעת הכדורים בילדים מסכנים ותקווה לפגיעתם בילדים מעצבנים שבועטים לך במושב). אפילו מוקי, שהבליח בסוף המופע כ"זמר" שמגיע לשיר על במת הפסטיכון והפך את האולם לפצצה מתקתקת (אני מבין שההורים אוהבים אותו, אבל מתי הוא הפך גם לכוכב ילדים?) לא מצליח להרוס יותר מדי.
"עכשיו זה היי סקול פסטיגל, וזה הרגע שנזכור כשנגדל – וואו וואו או או"
את מחרוזת השירים המייגעת שלו סיים מוקי עם השיר המייגע מכל – "ילד של אבא". ובעוד הקהל שר איתו, ועל המסך עולות תמונותיהם של הכוכבים כילדים (כנראה כי המילה "ילד" מוזכרת בשיר), נחתה עליי התובנה: מדובר באנשים בני גילי פחות או יותר, גם הם כמוני היו עם הוריהם בפסטיגל 97', וגם הם כמוני ייחלו להיות חלק מהחגיגה של הבמה. רק שהם אשכרה עשו את זה, בזמן שאני צופה בהם מהיציע ונראה כמו פדופיל.
אז נכון, אולי אני לא חתיך כמו עומר דרור, אבל אני מאמין שלגמרי הייתי יכול להיות היום דניאל מורשת - כלומר, מלוהק לתפקיד משנה חמוד ומעמיד פנים שאני לא מקריח. ולכן, רגע לפני שאני חוזר למשרד לכתוב על כך שאני לא דניאל מורשת ולחשוב על מה אוכל בצהריים, נזכרתי בדבריו של יהודה, שנשמעו בתחילת המופע בפלייבאק צורם שהבליט כמה עיבודי קול מלאכותיים הוא עבר באולפן: עוד לא מאוחר. האם עליי לנסות את מזלי בפסטיגל 2016?
ובכן, לא. כל התחושות האלו נשכחו בדרכי חזרה הביתה, שכן שהקסם התפוגג ברגע שנדלקו האורות וראיתי את כל הפופקורן הדלוח על הרצפה, את קרעי החוברות, ואת הפנים של השטן הקטן שעשה לי נזק בלתי הפיך בגב התחתון. ועדיין, יש אור בקצה המנהרה: אני אמנם התקלקלתי כבר מזמן, אבל אולי הילדים, בעזרת הפסטיגל, יפנימו ששיימינג זה רע ושחשוב לא לוותר על החלום. אם בנוסף הם גם יתעלמו מהקטע הזה שטוען שלמיעוטים לא מגיעות זכויות, אולי הם עוד יצליחו לבנות כאן עתיד טוב יותר.