המיתולוגיה ההוליוודית טוענת שבזמן צילומי הסרט "הניצוץ", התקשר הבמאי האגדי סטנלי קובריק באמצע הלילה לסופר סטיבן קינג ושאל אותו: "אתה מאמין באלוהים?". קינג ענה לו שכן, ומה שקרה אחר כך כבר תלוי לאיזו גרסה של הסיפור אתם מאמינים. קינג סיפר שמיד אחרי שענה בחיוב קובריק ניתק לו את הטלפון בפרצוף. בהזדמנות אחרת הוא סיפר שקובריק אמר: "ידעתי את זה!" וניתק. בראיון טרי יותר, קינג סיפר שקובריק אמר: "אני חושב שאתה טועה, אין אלוהים", לפני שניתק. וזה אולי היופי של סטיבן קינג, הוא תמיד מנסה לשכלל את הסיפורים של עצמו – גם את אלה שכבר מזמן הפכו למיתולוגיים.
זה לא שחסרים לקינג רעיונות לספרים חדשים ומקוריים (בנובמבר הקרוב צפוי לצאת ספרו הרביעי בתוך שנתיים), אבל זה רק טבעי שמתוך 65 הספרים שפרסם עד כה הוא ירצה לחזור דווקא ל"הניצוץ", בעיקר לאור העובדה שאותו סרט מופתי של קובריק לא הפסיק להטריד אותו מאז יציאתו. העובדה שהסרט הצליח כל כך, ונחשב על ידי רבים לפיצ'ר המפחיד ביותר בכל הזמנים, עדיין נשגבת מבינתו של קינג (שאפילו מלגלג על כך בפרק התודות של הספר החדש). קינג שנא את הסרט, שלטעמו לא עשה חסד עם היצירה שלו, עד כדי כך ש-17 שנים אחרי יציאת הסרט של קובריק הוא יפיק בעצמו מיני-סדרה טלוויזיוניות של 5 שעות, אותה הוא כמובן יכתוב בעצמו. מיותר לציין שהגרסה הטלוויזיונית לא מדגדגת את הגרסה הקולנועית.
"דוקטור סליפ", שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת מודן, מנסה להחזיר לקינג את הבעלות על היצירה שלו, ולהפריד אותה מהמוצר של קובריק. במובנים מסוימים הוא גם מצליח. מכיוון ש"הניצוץ" הוא הרבה יותר מעוד סיפור על מלון רדוף שדים. "הניצוץ" הוא סיפור על משפחה שמורכבת מאבא, שהוא סופר אלכוהוליסט שסובל ממחסום כתיבה וכתוצאה מכך חוטף התקפי זעם ומוציא אותם באלימות על אשתו ובנו – בדיוק כפי שאביו לפניו היה עושה – ובדיוק כפי שסטיבן קינג הודה לבסוף שהוא היה בעצמו. בחיים האמיתיים, קינג סיים את מעגל האלימות בכך שנגמל מאלכוהול וסמים. בספר "הניצוץ" הוא ריפא את הטראומה בכך שקטע את השרשרת - והאבא, ג'ק טורנס, מת. האישה והילד מצליחים לברוח, ולעומת הגרסה הקולנועית - גם הטבח דיק הולורן שורד (כמו בלא מעט ספרים של קינג, דמות של אפרו-אמריקני בעל כוחות על-טבעיים מצילה את המצב).
*** תחילת ספוילרים ***
הספר החדש מתחיל בנקודה שבה הסתיים הספר הקודם, והפתיחה מוצאת את קינג במיטבו, כשהוא שולח את דני טורנס, ילד שבדיוק איבד את אביו, לחדר האמבטיה ו"האישה מחדר 217 הייתה שם, בדיוק כפי שהוא ידע שהיא תהיה". הרגע הכי מפחיד בספר המקורי, שהפך לרגע הכי מפחיד בסרט, חוזר על עצמו – בצבעים עזים של אימה חדשה – כבר בעמודים הראשונים. "דני העיר את אמו באמצע הלילה ואמר לה לא להיכנס לחדר האמבטיה. אחרי זה, הוא סירב לדבר כלל". אם כמוני, קראתם את הספר המקורי כשהייתם ילדים מפוחדים וחשבתם שהיום כבר לא תצטרכו להדליק את האור כשאתם קוראים ספר אימה, אז הפתיחה של "דוקטור סליפ" הולכת להוכיח לכם שיש דברים שלא משתנים.
באופן מפתיע, וקצת מבאס, זו גם הסצנה המפחידה האחרונה בספר, שבכלל מתמקד בדני טורנס המבוגר, עשרות שנים אחרי שאיבד את אביו ג'ק לטובת הדוד של מלון האאוטלוק, ואחר כך גם את אמו וונדי בנסיבות טבעיות יותר. דן טורנס (כי למבוגרים לא קוראים דני!) המבוגר הוא אלכוהוליסט, וקצת שונא נשים, וסובל מהתפרצויות זעם ואלימות – בדיוק כמו אבא שלו, ובדיוק כמו סבא שלו. היכולות העל-טבעיות שלו התערפלו תחת אדי האלכוהול והסמים, והוא מגיע לשפל המדרגה המוסרי שלו כאשר הוא גונב כסף מאם חד-הורית לאחר ששכב איתה, ונוטש אותה בדירתה יחד עם בנה התינוק – רגע שילווה אותו לאורך כל הספר, וגם יגרום לו להיגמל מאלכוהול, להתנקות ולהפוך לאזרח לדוגמה.
מאוד מוקדם בספר קינג משתחרר מכבלי הספר הראשון (ולא פחות, מהמשקולת של הסרט של קובריק) ומוצא את עצמו עם גיבורים חדשים לחלוטין. במרכז עומדת ילדה עם "ניצוץ" בשם אברה (כמו "אברה קדברה") ומשפחתה, כאשר מולם עומדת קבוצה בשם "קשר אמיתי" (קשר כמו בשרוכי הנעליים, באנגלית: True Knot), סוג של ערפדים שניזונים מאדים של ילדים "נוצצים" מעונים, במקום מסתם דם של בני אדם. חובבי קינג ותיקים יכולים לזהות כאן בקלות את הסאטירה החברתית של הסופר: קבוצת "קשר אמיתי" מייצגת את ה-1%, קבוצה של קשישים עשירים שנוסעים ברכבים מזהמים ומשגשגים מרמיסה של צעירים מוכשרים. באחד הרגעים שבוודאי יצמררו כל פטריוט אמריקני, חברי "קשר אמיתי" עומדים בפארק סינטרה בניו ג'רזי ושואפים את האדים שנישאים באוויר מדרום מנהטן ב-11 בספטמבר 2011.
שלא כמנהגו של קינג, סיפור הרקע של "קשר אמיתי" לא באמת מוסבר בספר, וחבל. כל מה שאנחנו יודעים עליהם הוא שמדובר בנוודים שמסתובבים בארצות הברית תחת מסווה של קשישים בטיול קרוואנים בלתי נגמר, והם יכולים לחיות לנצח. מצד שני הם גם בני אדם רגילים שאפשר להרוג ביריית אקדח, והם גם יכולים להידבק במחלות ישנות כמו חצבת. בעוד "הרעים" בספר הקודם היו בעלי סיפורי רקע עשירים וטראומטיים, בספר החדש אנחנו מסתפקים בסיפורי האהבה שנרקמו בין חברי הקשר. וסיפורי אהבה זה לא ממש הצד החזק של קינג, כפי שמרמז המשפט הקיטשי: "חיים בלי אהבה זה כמו עץ בלי פירות".
בצירוף מקרים מדהים (והרי אין צירופי מקרים בספרים של סטיבן קינג) חברי "קשר אמיתי" קובעים את בסיס הבית שלהם בחניון הקרוואנים בו פעם עמד מלון האוברלוק, שם מצא אביו של דן טורנס את מותו. מנהיגת הקבוצה, "רוז עם הכובע", חשה בכוחות של אברה ומחליטה לתפוס אותה כדי לנצל את כוחותיהבמטרה לשבח את הגזע. דן טורנס, שסיים את המטמורפוזה שלו משתיין-מזניח-ילדים לגיבור מקומי, מגיע כדי לעזור לילדה "הנוצצת" שהוא לא מכיר. כצפוי, הטובים מנצחים את הרעים, לא לפני שאנחנו מגלים שדן טורנס הוא דודה הביולוגי של הילדה, ואת האופי הזועם שלה היא קיבלה בירושה מהסבא שהיא לא הכירה, ג'ק טורנס.
***סוף ספויילרים***
קובריק וקינג לא הסכימו על הרבה דברים, פרט על דבר אחד – "הניצוץ" הוא סיפור אופטימי – מכיוון שהוא מתאר עולם בו המוות אינו הסוף "והחגיגה תמיד ממשיכה". המוות, החיים-הבלתי-ידועים-שאחריו, והכוח העליון שמניע את כל העסק משחקים תפקיד מרכזי בספר הזה, כמו בכל ספר של קינג. אלא שיותר מבכל ספר קודם שלו, קינג המבוגר לא מפחד להתייחס למוות הטבעי, זה שכולנו נדע יום אחד אם נרצה ואם לא. לא רק ליצנים מפחידים, זומבים או רוחות רפאים הורגים אנשים – כל אחד צריך בסוף למות. דן טורנס עצמו גואל את עצמו מחייו חסרי המוסר בכך שהוא עובד בהוספיס ועוזר לקשישים סובלים להירדם ולהיפרד מהעולם (ומכאן שם הספר "דוקטור סליפ", שמתכתב גם עם הכינוי שלו מהספר הראשון, "דוק"). בשלב מסוים קינג מזכיר לנו שכולנו גוססים ומחכים למוות, ולמעשה "העולם הוא הוספיס עם אוויר צח".
בכלל, חבל שדווקא בספר המשך כל כך מצופה חסרה ב"דוקטור סליפ" הפדנטיות הקבועה של קינג בכל מה שנוגע לסיפור רקע. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שמה שחשוב בספר הזה הוא לא הפרטים שכן מסופרים בו, אלא הדברים שעומדים מאחורי המילים. כי בסופו של דבר, בדיוק כמו "הניצוץ" לפניו, כך גם "דוקטור סליפ" הוא ספר שמשתמש בכוחות על-טבעיים כדי לספר על הקושי שבהתמכרות והגמילה ממנה – ועל חשיבותו של התא המשפחתי כדי להשיב גבר סורר למסלול הנכון. נשים דווקא משחקות תפקיד מרכזי ביצירות של קינג, אבל לא ב"הניצוץ" או בהמשך הטרי שלו.
אם בשנות ה-70 סטיבן קינג יכול היה לנצל חלקים מהחיים שלו כדי לכתוב דמויות אלימות שמכורות לאלכוהול וסמים, במאה ה-21 קינג יכול לשחות בחופשיות עם דמויות שמתקיימות בשלום בתוך הדמות הפיכחת שלהם, למרות שהוא יודע שהוא לעולם יהיה מכור. כמו שהמוות תמיד יהיה ברקע של החיים, כך גם השתייה תמיד תהיה ברקע של הנגמל. כמו הדמות הנוכחית של קינג, כך גם הספר האחרון שלו - סחי בערבון מוגבל.