פסטיבל עכו עומד לחגוג 38 שנה של הצלחה תרבותית בכל קנה מידה בינלאומי על טהרת הדו-קיום – מה שמציב אותו כאחד מפסטיבלי התרבות המובילים והמוצלחים בישראל. הפסטיבל פועל לפי תקנון עליו חתומים אנשי התיאטרון, שאף היו שותפים מרכזיים בניסוח עקרונותיו. התקנון מבהיר בין השאר גם את סמכויותיה של ועדת ההיגוי בפסטיבל, אשר אולצה השנה, בפעם הראשונה בתולדות הפסטיבל, לעמוד על רגליה האחוריות ולבטל את ההצגה "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן – הצגה אחת מבין המאות שהוגשו לפתחה.
צעד זה הביא את אבי גיבסון בר אל, המנהל האמנותי של הפסטיבל, לפרוש מתפקידו, תוך שהוא והפורשים בעקבותיו מנסים בכל מדיה אפשרית ובבוטות שאין שנייה לה - הן בעולם התרבות והן בפאתי השוק – ללמד את הנהלת העיר עכו, הבנויה מנציגים יהודים וערבים, מהו "דו קיום" ומהו פלורליזם. הרי ברור שרק הם מבינים זאת.
הצגה אשר נותנת לגיטימיות לטרוריסטים שרצחו נשים וטף היא כמובן ההפך המוחלט מדו-קיום, וכחלק ממחויבותנו לתושבי העיר החיים ביחסי שכנות טובים, והאחריות למגוון דעות - היא נפסלה. הסיבה לפסילתה נובעת מהעובדה כי אינה ראויה לעלות על בימת הפסטיבל, הנושא מדי שנה את סמל הדו-קיום והשלום בין יהודים לערבים.
באופן מפתיע באמת נחלצו לטובת הפורשים מהפסטיבל סופרים ואמנים רמי דרג ומעמד, אשר גיבו אותם רק משום שיצרו אשליה של מאבק נוסף בין שמאל לימין. אלא שהמחלוקת האמיתית היא בין מה שנכון וצודק ומה שלא. כך שלמרבה הצער והאכזבה, הפורשים - שכחלק משגרת יומם דואגים להציף את עוולות הקונפליקט בעזרת שלט רחוק מכיכר רבין - מיתגו את עצמם כלוחמי חופש, ואילו אנחנו, העומדים בהצלחה מדי יום בחזית הקונפליקט היהודי-ערבי, הפכנו לאויבי העם.
עיריית עכו משקיעה מדי שנה מיליוני שקלים בפסטיבל, מתוך הבנה כי מדובר בהשקעה תרבותית שמניבה יחסי אנוש תקינים בין אדם לרעהו אשר מעידים על טיבה של החברה. הדבר נמצא בנפשה של העירייה, עד שלפני כשנתיים, כשהתעוררה בעיה סביב שכר השחקנים, כינסה העירייה את נציגי ארגון השחקנים כדי לדון בבעיה ולהביאה אל פתרונה בהקדם האפשרי – וכך היה. הפעם ההידברות נשכחה, וזירת ההתדיינות עברה להיות תקשורתית ומתלהמת מצד השחקנים. לצערי, אין מנוס מלקבוע כי יש בארגון השחקנים מי שביקש לערער את מעמדה של התרבות בארץ ע"י אג'נדה של שמאל רדיקלי הנובעת משנאה עצמית תהומית, והמשפט "לעזאזל התרבות, יחי האגו העצמי" מהדהד בראשו.
סוגיית הדו-קיום בין יהודים לערבים הינה נר לרגלינו, ואנחנו עמלים עליה בכל יום, יותר מכל נושא אחר. כך, לדוגמה, היה לאחרונה כאשר סוגיית חוק המואזין פתחה את מהדורות האקטואליה והעלתה שיח בפרלמנטים השכונתיים בישראל. בעכו הגענו בשקט לפתרון שהיה מוסכם גם על השייח וגם על הרב.
מוטב שהיוצרים הפורשים ייטלו קורה מבין עיניהם, ולכל הפחות ייתנו לעירייה את הקרדיט לנהל את הפסטיבל על פי המוסכם בחוזה ועל פי ניסיונם הרב בניהול עיר מעורבת. בניגוד לאחרים, בעכו ההיכרות בין האוכלוסיות לא נוצרת רק בחומוסייה השכונתית, אלא במגורים עצמם – דלת ליד דלת, יהודים וערבים, דתיים וחילונים המתגוררים זה לצד זה.
גם השנה תארח עכו את שוחרי התרבות בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, כפי שעשתה ב-37 השנים האחרונות, על אף דרכם הפרובוקטיבית של הרדיקלים המבקשים להשמיד כל חלקה טובה בתמורה לפרסום ולקידום אישי באצטלה של קוזאק נגזל.
הכותב הוא מנכ"ל עיריית עכו