יש אנשים שיש להם קטע. לאיתמר הנדלמן סמית תמיד היה קטע. יום אחד הוא משנה את שם המשפחה ל"בן כנען" כדי לא להרגיש אשכנזי מדי. יום אחר הוא עובר ליפו ומתקרב לאסלאם, משנה את שם הטור שלו ב"טיים אאוט" מ"המגזר היהודי" ל"רובע המוסלמי". יום אחר כך הוא מתקרב דווקא ליידיש. אנשים אהבו תמיד לדבר עליו, להגיד שהוא פרובוקטור, להגיד שהוא חי בסרט.
תנו לי לנסח את זה מחדש. יש אנשים שכל הזמן מחפשים מה הקטע שלך. קשה להם עם זה שלבן אדם יש כל מיני עיסוקים, כל מיני תחביבים, כל מיני תקופות בחיים, כל מיני מחשבות וכל מיני דחפים. לכל מחשבה שלא מתיישבת עם מה שנכון או הגיוני בעיניהם הם קוראים פרובוקציה. על כל אחד שמנסה לחיות הם אומרים שהוא חי בסרט. הסופר והעיתונאי איתמר הנדלמן סמית חי כרגע בסרט צרפתי, בשלוש שנים וחצי האחרונות ממש ליד המונמרטר. עם אשתו, ג'וליה, נספחת התרבות הבריטית בצרפת. אבל השאלה היא לא באיזה סרט הוא חי, אלא אם אתם רוצים לצפות בו.
החלפתי את הסמים והאורגיות בבגדים ובבישולים
"אני קם די מאוחר, שותה קפה, מתלבש כאילו אני הולך לעבודה", הוא מספר כשאני שואלת אותו איך נראים הימים שלו שם, סתם מתוך קנאה, "ורוב היום אני לבד מול המחשב, עם כוס תה מול הספרייה. יוצא לשתות קפה, חוזר, הכל באיטיות, עד שג'וליה חוזרת בערב מהעבודה. אפשר להגיד שאני חי חיי זוגיות די בורגנית. החלפתי את הסמים והאורגיות בבגדים ובבישולים". אולי זה בגלל שהוא רחוק מתל אביב, שמוציאה ממנו לדבריו משהו דקדנטי, שכל רגע אתה מרגיש שאפשר להתפוצץ, אולי כי 15 שנה הוא היה עסוק באלכוהול, סמים, זיונים ומסיבות ומועדונים, והוא ממש לא שם יותר, אולי בגלל הגיל, בכל זאת כבר בן 38 והתעייף, וגם ג'וליה, הוא אומר, היא פשוט לא אדם כזה. "אני כמו הבסיסט של בלר, אלכס ג'יימס, שכתב בביוגרפיה שלו שאת גיל 20 הוא חגג עם אלכוהול, את גיל 30 עם סמים ואת גיל 40 עם גבינות". איתמר הנדלמן סמית עדיין כותב לעיתונות, טורי דעה, כתבות אופנה ותרבות. ומאז שעזב את ישראל, לפני חמש שנים וחצי, כבר הספיק לעשות סרט לבי.בי.סי, לערוך אנתולוגיה על ישראל באנגליה ולכתוב ספר.
הספר המדובר נקרא "הבלש הבריטי" (הוצאת כתר). תוכלו להכיר בו את אשר גורי, עיתונאי צעיר המתגורר בתל אביב של שנות ה-60, שכותב קצת בעיתון "העולם הזה" וגם מחבר ספרי כיס בלשיים שבמרכזם בלש בריטי קשוח בשם מיילס ארצ'ר, שנלחם בגנגסטרים מכל המינים והגזעים ומסתבך עם נאצים שרוצים להשמיד את העולם ונשים מרהיבות תוך כדי עישון בלתי פוסק של סיגרות בנסון אנד הדג'ס שהוא מדליק במצית ניקל ועור חזיר ישן.
בחלק מהפרקים תתוודעו לחייו של אשר, הסובבים סביב להקת הרוק "החרגולים" וסולנה הכריזמטי ארי גורן וסביב פאם פאטאל ניצולת שואה בשם נינה בלאו שהוא מתאהב בה עד מעל הראש, הנשואה לגנגסטר יהודי אירופי. בחלק אחר של הפרקים תשקעו לתוך עלילותיו המגואלות דם של מיילס ארצ'ר, המצויד בכל אותן 'סיגרות' וגם בחוש הומור יוצא מן הכלל שעולה לו בלא מעט אגרופים בלא מעט חלקים בגוף.
אז למה שנות ה-60. הרי רק לפני שנה אמרת ב"עכבר העיר" שיכול מאוד להיות ששרוליק ו"ארץ ישראל הישנה והטובה" הם דימויים ריקים מתוכן שמעולם לא עמדו במבחן המציאות. יכול מאוד להיות שאף פעם לא היה פה שמח, גם לא לפני שנולדת.
"ברור שיש לי איזו ערגה לתקופה, לאידאה של הצבר יפה הבלורית והתואר, אבל לא חוויתי את זה אף פעם. הדור שאנחנו הכרנו היו כבר השבר של הדימוי הזה. אפשר לומר שזה געגוע למשהו שלא חוויתי אף פעם. את הטיוטות הראשונות לסיפור של מיילס הבלש כתבתי כבר בגיל 14, אבל ב-2007 היה לי רגע כזה של הארה – למה שלא אמקם אותם בסיקסטיז, התקופה שהעסיקה אותי מגיל צעיר, כשבאמת כתבו ספרים כאלה, תקופה שהיו בה את הדברים שאני עדיין הכי אוהב ושעיצבו את מי שאני. תמיד גם העסיק אותי המפגש בין הישראלי הצבר מלח הארץ עם היהודי הגלותי האירופי האשכני מפעם, ויחסי הכוחות ביניהם".
והם אכן נפגשים. אשר גורי הוא דמות של מין אסי דיין או יהונתן גפן. בחור מהעמק שמגיע לתל אביב ופוגש פתאום את תרבות המערב והפופ. ואז הוא נתקל בנינה בלאו, ניצולת שואה גלותית דוברת יידיש. "רק שיש היפוך ביחסי הכוחות", אומר איתמר, "כי נינה היא סופר קשוחה, וגם בעלה, וגם העוזר שלהם אפרים. כשאנחנו חושבים על היהודים הגלותיים האלה, אנחנו חושבים על חרדים במזרח אירופה שהולכים שפופים. אבל היו ביניהם גם לא מעט גנגסטרים ורועי זונות. עניין אותי לנסות לחבר את זה לישראל של 67', של רגע המעבר הזה".
תל אביב נכבשה על ידי ישראל
רצוי וכדאי לקרוא את הספר כשברקע מתנגן פסקול התקופה. שכן שכל פרק מתפקע מרוב מוזיקה. פיטר, פול אנד מארי, בוב דילן, רולינג סטונס, ביטלס, היארדבירדס והקינקס, לצד החלונות הגבוהים ואריק איינשטיין. רצוי גם שתהיה לכם חיבה לבגדים ולעיצוב, כי לאיתמר יש, והוא לא חושש לתאר בדקדקנות את הכל מגפי הדזרט בוטס, מכנסי הגברדין וחולצות הפולו, את הרהיטים והאבזור. ואם אתם זוכרים את טורי המעין-רכילות שלו, שבהם באו והלכו וליהגו ואכלו כל אנשי הבוהמה התל אביבית של שנות האלפיים, אז חלקים מהספר מזכירים אותם, רק נטועים עמוק בשנות ה-60.
אם איתמר הנדלמן סמית נחשב לאחד הסמלים של תל אביב, אז קצת מדכא לחשוב על השלב הנוכחי שלה. כלומר, הוא נגמר. הוא מספר לי שהוא הרגיש ככה לפני שנים. "בחגיגות 100 שנה לתל אביב הכנו ב'העיר' כתבה על כך שתל אביב נכבשה על ידי ישראל", הוא אומר, "כל הדיבור שתל אביב משוחררת מהישראליות ומהמיינסטרים ומהפרחים והימנים, לדעתי זה פיקציה, ועשינו מזה כתבת שער, שאחריה נקראתי לשיחה עם מנהלי העיתון שצרחו עלי. עד כמה שקשה להיות גולה, הרגשתי שאני חייב לצאת מתל אביב. ובסך הכל היה לי ג'וב טוב, היה לי מעמד מסוים בעיר, זה היה מקום שכולם מכירים אותי. אבל הרגשתי גם גולה וגם חנוק. אני לא חושב שהייתי יכול לכתוב את הספר הזה אם הייתי נשאר. מאז שעזבתי, לפחות מבחינה יצירתית, קרו לי המון דברים שלא היו יכולים לקרות. גם בגלל העבודה כעורך בעיתון וגם בגלל החברים, שהיו מתקשרים 'בוא למנזר', 'בוא לקנטינה', ותמיד הייתי הולך, לא ידעתי להגיד לא".
גבר סטרייט שכל כך אוהב להתלבש?
אחרי שקיטרנו גם קצת על מצב הספרות ("הספר הקודם שלי לפני עשור זכה להמון התייחסות. היום זה לא היה קורה"), על "המצב" ("השחיתות של פעם היתה שחיתות בזעיר אנפין. היה חלום שגם אם היה בגדר חלום, הוא היה יפה"), על הבחירות ("אני מאוד רוצה להגיע להצביע, אני מקווה שזה יסתדר. ותמיד הצבעתי חד"ש, אבל הפעם כנראה שאצביע לבוז'י"), זרקתי לאיתמר כמה אסוציאציות. הוא זרק אותן אלי חזרה. בואו נתחיל.
אריק איינשטיין. "מגיבורי חיי. לפני כחצי שנה פנתה אלי חברתי, העיתונאית והמוזיקאית דנה קסלר, וביקשה שאכתוב מאמר לספר שהיא עורכת ("הלהקה היחידה שחשובה - להיות מעריץ פופ בישראל" שיראה אור החודש) ובו מספר כותבים בולטים בעיתונות המוזיקה הישראלית בוחרים את גיבור הפופ שליווה אותם מילדותם. בהתחלה חשבתי לכתוב על כל מיני גיבורי רוקנרול בינלאומיים שונים (בוב דילן, סיד וישס וכו'), אבל בסופו של דבר בחרתי באריק איינשטיין שבאמת ובתמים ליווה אותי כל חיי, כמעט בכל פאזה אפשרית שלי".
לאן נעלמת אריק איינשטיין. "לקובץ הסיפורים הראשון שלי קראו "לאן נעלמת אריק איינשטיין?". השאלה הזו, שאחד מגיבורי הסיפור שואל את חברו, לא התייחסה אז למצבו האישי של איינשטיין (ההסתגרות בבית, ההתרחקות מעין הציבור) אלא יותר למה שאיינשטיין סימל עבורי ועבור ישראלים רבים אחרים: איפה נעלם אותו צבר, "יפה הבלורית והתואר", ולאן נעלמה אותה ישראל הטובה והישנה שהוא ייצג. השאלה הזו היתה געגוע לערכים ישנים של חברות, נאמנות, דרך ארץ, צניעות וכו'. 15 שנה לאחר מכן, בספרי החדש, אני כמו עונה לעצמי על השאלה הזו ומחייה את התקופה שאיינשטיין מסמל עבורי יותר מכל; ישראל ותל אביב של שנות השישים וימי התום של לפני מלחמת ששת הימים, הכיבוש, מלחמת יום כיפור, המהפך של 77' וכיוצא באלו אסונות שפקדו מאז את ארצי האהובה".
הבלש הבריטי. "במובנים רבים, עבדתי על 'הבלש הבריטי' כ-25 שנה. מאז שהייתי בן 13 בערך חלמתי לכתוב סיפור על סופר שמחבר ספרי בלש זולים וקשוחים, בסגנון של ריימונד צ'נדלר ודשייל האמט, ושחייו שלו נעשים דומים לאחת מעלילות המתח שהמציא. והנה, סופסוף זה קרה והספר הזה קרם עור וגידים".
א"ג (אשר גורי, ארי גורן) "מקרי לחלוטין. ארי גורן אינו שם שאני המצאתי; זה היה שם הבימה של אריק איינשטיין בראשית דרכו. ואשר גורי? זה כבר סיפור אחר, שונה לגמרי".
נוסטלגיה. "בעולם שבו אנשים נעשים נוסטלגים למשהו שקרה לפני חמש דקות, אני דווקא השתדלתי לא להיות נוסטלגי כלל ועיקר כשכתבתי את 'הבלש הבריטי'".
בוהמה. "חיי הבוהמה, הישראלית והעולמית, הציתו את דמיוני מגיל צעיר מאוד. קראתי בנעוריי את ספריהם של המינגוויי ופיצ'גרלד על הגולים האמריקאים בפריז וחלמתי על חיים דומים של יצירה, שכרות וסקס עם נשים יפות. בשלב מסוים אני מניח שנעשיתי מעין סמל לבוהמה תל אביבית. חבר הראה לי לא מזמן שתחת הערך 'אנשי בוהמה ישראלים' בוויקיפדיה, אני היחיד שמופיע שם מבין בני דורי, לצד דמויות מיתיות כמו אלכסנדר פן, דן בן אמוץ ודוד אבידן. זה נחמד ומחמיא אבל אני מוכרח להודות שאני ממש לא מרגיש חלק מהדבר הזה יותר וזה גם לא כל כך חשוב לי".
תל אביב. "לצד פריז ולונדון, העיר שאני הכי אוהב בעולם. 'הבלש הבריטי' הוא מעין סיכום של מערכת היחסים שלי עם העיר הזו".
פריז. "פריז היא, כאמור, אחת משלוש הערים שאני הכי אוהב בעולם. להבדיל מלונדון, שהיא גדולה ועמוסה מדי, או מתל אביב, עיר שאני מאוד אוהב אבל מוצא שכרגע קשה לי מאוד לחיות בה, בפריס הכי נוח לי. כלומר, זו עיר שמהרגע הראשון שהגעתי אליה הרגשתי בן בית. משהו בקוסמופוליטיות של העיר הזו, ביופי העוצר נשימה (לצד הלכלוך, העוני והזוהמה), בגודל שלה, בבתי הקפה שלה ובעובדה שאפשר להגיע לכל מקום ברגל - וזה עוד לפני שהזכרנו את הנשים היפהפיות שלה - הופך אותה למקום האהוב עלי בתבל. הייתי בקלות יכול לראות את עצמי גר כאן כל ימי חיי".
ישראל. "אני מאד אוהב את ישראל. אני רואה בעצמי פטריוט ישראלי. כלומר, הרעיון (או החלום) הישראלי נתפס בעיני כדבר מה יפה וחשוב, כמעט נשגב. חבל רק שהתרגום של רעיון זה הלכה למעשה נראה רע כל כך בימים אלו. אני כל כך אוהב את ישראל שקשה לי - עד בלתי אפשרי לי - לגור בה כרגע, כפי שהיא נראית עכשיו".
פוליטיקה. "שחיתות".
מוזיקה. "הרבי שמחה בונים מפשיחסא אמר כי 'עולם הניגון קרוב וסמוך לעולם התשובה', ואילו רבי שניאור זלמן מלאדי אמר ש'הניגון קולמוס הלב'. המוזיקה היא צורת האמנות הנשגבת ביותר בעיני, ולא פלא שדתות שונות נזקקות לה כדי לייצר טראנס אצל המאמינים. אבל, לדעתי, כשם שאדם יכול להגיע לתחושת התעלות רוחנית משירת 'לכה דודי' בבית הכנסת, הוא יכול להגיע לאותה תחושה ממש גם בהופעה של ארקטיק מאנקיז. מוזיקה תמיד ליוותה את חיי והיא מקור ההשראה המרכזי שלי. 'הבלש הבריטי' סובב סביב הפופ והרוק של שנות ה-60, הישראליות והבינאלומיות, שהן מרכיב מרכזי באישיות שלי".
בגדים. "בגדים הם המעטפת של הנשמה. מאז ומתמיד אהבתי בגדים וסגנון. בנעורי הייתי חלק מחבורה קטנה של 'מודס' תל אביבים - מודס היא תת תרבות בריטית משנות ה-60 שכולה נסובה על סגנון לבוש מסוים, מוזיקה של התקופה וכן הלאה - ומשהו מזה נשאר בי, אני חושב, לתמיד. בישראל, אנשים תמיד היו מסתכלים עלי בפליאה: גבר סטרייט שכל כך אוהב להתלבש? חייב להיות הומו לטנטי". כשעזבתי את הארץ, לפני שש שנים כמעט, נפתח בפני עולם שלם של אופנת גברים, וגיליתי שעם חברי בנכר הרבה יותר קל לדבר על בגדים ואופנה בלי להרגיש אשם. אני מניח שאופנה היא התחביב העיקרי שלי (אין לי ממש תחביבים אחרים. אני לא אוסף בולים ולא משחק כדורגל), וחבל רק שהיא תחביב יקר כל כך שתמיד משאיר אותי תפרן בסוף החודש".
נשים יפות ומניפולטיביות. "מאז ומתמיד אהבתי נשים גדולות מהחיים. אוהב נשים יפות וחזקות. נקודה".
סקס. "היה איזה רגע בחיי התל אביבים, אחרי יציאת הרומן הקודם (והארוטי) שלי, 'פתוחה', ועם הטורים האישיים שלי ב'טיים אאוט' ואחר כך ב'העיר' ז"ל, שבו נחשבתי לסוג של פורנוגרף. לא חושב שבאמת הייתי כזה, אבל מה שכן, פעם תרגמתי עם אדם הורוביץ אסופת שירים של צ'רלס בוקובסקי, ובשיר האהוב עלי שם, 'איך להיות סופר גדול', הוא כתב 'אתה חייב לזיין הרבה מאד נשים/נשים יפות', ואני חושב שלפחות לרגע מסוים בחיי, השורה הזו של בוקובסקי נתפסה בעיני כאיזה ציווי דתי כמעט".
השראה. "ריימונד צ'נדלר אמר פעם ש'אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדרכים שונות, אבל האהובה עלי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה'. אני חותם כל על מילה שלו".
ג'וליה. "אהבת חיי. כשנפגשנו הייתי בשפל המדרגה. מ"ט שערי טומאה. שקעתי בדקדנס ובשחיתות מוסרית ואז ראיתי אותה, במסיבת בית תל אביבית, ולראשונה בחיי חוויתי אהבה ממבט ראשון. אף שעדיין חייתי עם האקסית שלי, אולה, ידעתי שאני רוצה לעזוב הכל ולהתחתן עם ג'וליה ולחיות איתה את שארית ימי. זו אולי קלישאה, אבל ג'וליה ממש הצילה אותי מעצמי ובלעדיה הייתי הולך ישר לאבדון".
אולה. "האקסית שלי. עברו שבע שנים מאז שנפרדנו וחיי השתנו מאז לבלי היכר. אנשים רבים, לפחות בתל אביב, עדיין זוכרים אותנו יחד ויש להם איזה דימוי שלי שקשור בחיים עם אולה (סמים, זיונים, אורגיות וכאלה מין), ויכול להיות שבשעתו באמת הוצאנו אחד מהשנייה את האלמנט הדקדנטי שבנשמתנו, אבל כל זה, כאמור, נגמר מזמן ואין לי ממש מה להגיד בעניין מעבר לכך".
ילדים. "חבר שלי אמר פעם ש'ילדים זה כמו פלוצים: אתה אוהב רק את אלה של עצמך'. פרט לשלו, האחיין המתוק שלי, ולבתי החורגת והאהובה שרלין, אין לי ממש קשר לילדים ואני לא אוהב אותם במיוחד. הייתי רוצה שיהיה לי ולג'וליה, ביום מן הימים, ילד משלנו, אבל מסיבות שונות זה עדיין לא קרה. נקווה שזה עוד יקרה".
איתמר הנדלמן סמית. "נולדתי באילת תחת השם איתמר הנדלמן. אנשים צוחקים עלי לפעמים שאני כל הזמן מחליף שמות משפחה. זו כמובן שטות גמורה. פעם, בצעירותי, הרגשתי לא בנוח עם הנדלמן. למה? קשה לי בדיוק להצביע על כך, אבל להבדיל ממה שיטענו כל מיני אנשים כמו רועי חסן ואורטל בן דיין, הרגשתי ששם המשפחה האשכנזי מאוד שלי היה לי לרועץ. לכן המצאתי את עצמי, בגיל צעיר, כ'איתמר בן כנען'. ישראלי ילידי בלי זיהוי עדתי ישיר. עם השנים הבנתי שזו היתה טעות, ולא רק שאיני מתבייש בשמי האמיתי, אני ממש אוהב אותו וגאה בו. כשהכרתי את ג'וליה וחזרתי להיות עצמי, חזרתי גם לשמי האמיתי. אחרי שהתחתנו החלטנו - ברוח פוליטקלי קורקטית כזו שרווחת בעולם המערבי - לשלב את שמות המשפחה שלנו לשם אחד, וכך נעשיתי לאיתמר הנדלמן סמית. בסופו של דבר, ברחוב, אנשים מכירים אותי כמסייה הנדלמן, וזה מספיק טוב מבחינתי. בישראל, אפילו חברים טובים שלי מתעשקים להמשיך ולכנות אותי 'בן כנען', ואני מוכרח להודות שזה די עולה לי על העצבים. באיתמר בן כנען היה אלמנט מסכתי, מזויף משהו. נסיתי להיות משהו שאני לא. היום, אולי לראשונה בחיי, אני פשוט מי שאני".