גם אם מדובר רק בטרנד תל אביבי חולף, אין ספק שהסטנד אפ הישראלי נמצא בעליה. הצלחתם של ערבי סטנד אפ כגון ״כל מה שמצחיק בעולם״, ״ערב הסטנד אפ המיותר״ ושאר ערבי קומיקאים בברים גדולים יותר או פחות מראה שיש בישראל קהל ויוצרים המעוניינים לשבור את תבנית ה״יש פה מישהו מבת ים?״ הישנה והמעט רקובה של הסטנד אפ הישראלי, ולהרחיב מעט את אופקי הצחוקים עם סוגים שונים ומגוונים יותר של הומור.
זה כמובן לא קרה סתם כך. אנחנו חיים בעידנו של לואי סי. קיי., כנראה אחד הסטנדאפיסטים המצליחים אי פעם, שההומור העקום והכמעט-פילוסופי שלו מיצב אותו בתור קולו של דור שלם. גם התוכנית "Comedians in Cars Getting Coffee" של ג׳רי סיינפלד, בה הוא מארח קומיקאים מכל הדורות, הפכה לאחת מתכניות הרשת המצליחות בעולם. הקומדיה הגבוהה, "הקומדיה של הקומיקאים", שקוראת תיגר לא רק על נורמות חברתיות אלא גם על מנגנוני ההומור עצמו, נמצאת בשיא של פופולאריות, וטבעי שזה ייתן את אותותיו גם בארץ.
בזאפה לא פספסו את הטרנד, והחליטו להתחיל מיזם שאפתני של ייבוא סטנדאפיסטים אמריקאים גדולים, במסגרת סדרה חדשה שנקראת "Funny People״. הראשון שהגיע להתארח בסדרה הוא טוד בארי - דוגמה קלאסית לקומיקאי שמוערך על ידי הקולגות שלו הרבה יותר מעל ידי הקהל הרחב. בארי הוא אנטי-גיבור לא רק בגלל הפרסונה הממורמרת והלוזרית שלו, אלא גם בגלל המקום שלו בעולם הקומיקאים - עולם די אכזרי בו אם אין לך הצלחת ענק בדמות מופעים סולד-אאוט, סיטקום מצליח או טוק שואו בהנחייתך, אתה לא נחשב. הוא אמנם שיחק ב״לואי", התארח במכונית של סיינפלד, וישב לא מעט פעמים על הספה של לטרמן וג׳יי לנו, אבל לא הגיע להרבה יותר מזה.
אפשר להבין למה. בניגוד לפרסונת ה״גבר במשבר גיל העמידה״ חובקת כל של לואי סי. קיי., העליבות (כביכול) של טוד בארי היא הרבה יותר אישית, ומרגישה הרבה יותר אמיתית, עד לרמה שלפעמים זה קצת לא נעים. בארי הוא באמת איש בן 50 שגר לבד בלי ילדים, חי רק מהסטנדאפ ומעביר את זמנו בתהייה על טיפשותם של אנשים והעולם. אם לואי הוא מפעל בדיחות שנותן השראה (וחומר לגניבה) עבור דור שלם של סטנדאפיסטים, בארי הוא חנות בוטיק שמייצרת בדיחות שמעט מכירים, אבל אלה שאוהבים מכורים אליהן. ההגשה הלאקונית והיבשה שלו והעין שלא מפספסת אף שניה של טיפשות אנושית, קנו לו עדת מעריצים נאמנה ומעמד קאלטי מכובד מאוד, והוא מופיע ברחבי העולם, ובשביל הרבה סטנדאפיסטים זה די והותר.
חבל, עם זאת, שאחרי חצי שעה של רושם מעולה מימון הרס את הכל עם שיר גרוע על זה שיש לישראלים ״באד אקסנט״. זה היה גרוע לא רק בגלל שהשיר לא היה מצחיק במיוחד, אלא בגלל חוסר המודעות למקום והקונטקסט בו הוא נמצא. כשאתה עומד מול קהל שהגיע עבור הומור יבש ומתוחכם, אתה לא מבצע משהו כל כך חסר אירוניה ומודעות כמו נאמבר מוזיקלי שמבוסס על קלישאות. אולי הוא עשה את זה בכוונה כדי לגרום לקהל לרצות לראות את בארי עוד יותר, אבל הייתה תחושה שגם הוא, חצי דרך לתוך השיר, התחרט על הטעות הזו.
מיד אחריו עלה בארי לקול תשואות, והאמת היא שהוא נראה הרבה יותר לבבי וחייכן מאשר הדמות המסכנה שהוא תפר לעצמו. הוא התחיל במה שהוא הכי טוב בו - לתקשר עם הקהל ולאלתר על מה שהוא אוסף ממנו. בארי הוא אחד שיכול לקחת כל פרט קטן שמספרים לו ולמצוא בו את הפאנץ׳. כך, למשל, כשהוא שאל את אחד היושבים בקהל מה יש טוב לאכול בישראל וזה ענה לו ״פיצה״, בארי נכנס לסדרת בדיחות שלמה על עליונותה של הפיצה הישראלית שקשה להאמין שלא נכתבה מראש. אחר כך הוא נכנס כבר לתוך הרפרטואר שלו, שחלקו מוכר מצפיות מהמופעים שלו שעלו ליוטיוב, אך גם את הקטעים המוכרים היה יפה לראות אותו מבצע, קצת כמו שכיף לראות להקה מבצעת שיר שאתה אוהב.
בכלל, סטנדאפיסט טוב הוא כזה שמתייחס למופע שלו כשואו - אינטימי ושקט ככל שיהיה. ואכן, בארי שלט בקהל ביד רמה והחזיק אותו צוחק ומאזין לאורך שעה וחצי כמעט, וזה לא פשוט. כוכב על או לא, הבנאדם מקצוען, והוותק של 30 שנה על במות סטנד אפ הורגש בהחלט. ראו שבארי השתדל והתאים בדיחות רבות שלו לקהל לא-אמריקאי, ודאג שכל הרפרנסים שלו יהיו מובנים, ואם הם לא הובנו, עשה על זה בדיחה. היו בדיחות שעברו קצת מעל הראש של הקהל, והיו בדיחות שפשוט הרגישו קצת יותר מדי כמו רטינות של אדם נרגן ולא כמו משהו שאפשר ממש להזדהות איתו, אבל סה״כ היה חיבור מעולה בין בארי לקהל הישראלי.
הכול היה יכול להיגמר מושלם אלמלא הסיום הצורם. רגע אחרי שבארי ירד מהבמה, עלתה מנחת האירוע והכריזה שלקובי מימון יש יומולדת. היא זימנה את מימון לבמה, הביאה לו עוגה ודרשה מהקהל לשיר "יום הולדת שמח". אני מצטער ובאמת שאני מאחל לו הרבה מזל טוב, אבל אין דרך יותר מהירה להרוג וייב מאשר לעשות את הדבר הזה. פתאום הרגשנו ששלפו אותנו ממועדון הסטנד אפ האפלולי שהיינו בו וזרקו אותנו לחדר מורים בקריית אונו, וקצת כמו בשיר ה״באד אקסנט״, הדיסוננס צרם.
גם מימון עצמו נראה כמי שמרגיש לא בנוח. היה בזה אפילו משהו לא מכבד לבארי, שוודאי לא דמיין שהפאנץ׳ האחרון שלו יתמסמס בתוך עוגת רולדין. ובכל זאת, מגיעות למארגנים רק ברכות וחיבוקים, כי באמת שצריך וכדאי שהמופעים האלה ימשיכו להגיע לישראל. בואו רק נקווה שכשהם יצליחו להביא את לואי סי. קיי. לישראל, לא יהיה לאף אחד יום הולדת.