אני לא אדם שמתגאה בבורותו, אבל אני גם לא בדיוק אדם שמתבייש בה. הכי נכון יהיה להגיד שאני אדם שמתגאה בכך שהוא מתבייש בבורותו – מין תמהיל שאני מנסה לייצר בין היותי איש תרבות שמתיימר לדעת לא מעט דברים, לבין היותי בחור צנוע שמוכן להודות בכך שיש לו הרבה חורים בהשכלה אבל הוא לפחות מעוניין למלא אותם. עד כה זה עבד לי די טוב, והרוב באמת חושבים שאני מקסים, אבל מדי פעם מתפלק לי עדיין איזה "אני הולך להופעה של הרוסי הזה היום" בשיחה עם העורך בהקשר של מיכאיל ברישניקוב – כי בכל זאת, מה לי ולמחול – ואז, שאלוהים יעזור לי.
לכן, כשצעדתי להופעה המדוברת של הרקדן המפורסם באותו ערב – "ברודסקי/ברישניקוב" - הייתי כבר אחרי הרצאה כועסת במיוחד שמנתה בפניי את כל התחנות בקריירה הארוכה שלו: תחילת דרכו בברית המועצות, הגירתו לארה"ב בשנות ה-70, השתתפותו בסרטים הוליוודיים (ששיאה כבר בתחילתה - מועמדות לאוסקר על תפקידו הראשון, ב"נקודת מפנה" ב-1977), ולבסוף - הופעתו ב"סקס והעיר הגדולה" כבן זוגה של קארי בראדשו (הפרט שעדיין הכי מלהיב את כולם, גם אם הם לא מודים בכך). כל כך התרשמתי, עד שכאשר אותו עורך התחיל לספר לי מה בדיוק הולך לקרות במופע המיוחד שאני הולך לראות, עצרתי אותו בטענה שאני לא אוהב לדעת מראש על דברים להם אני מצפה, אלא להחשף אליהם לראשונה כשאני כבר באולם. גם כמה שעות מאוחר יותר, כשהגשם הכבד והרוח המקפיאה בדרך למרכז סוזן דלל איימו לגרום לי להסתובב ולחזור לביתי, לא נכנעתי; ידעתי שזה יהיה שווה את זה, שכן אני עומד לחזות במי שהוא אגדה עוד בימי חייו.
נראה שזו גם התחושה שאחזה בשאר הצופים, שהתייחסו לעניין בכובד ראש, וזה ניכר כבר בהופעתם: נשים עם שמלות שגורמות למלבושיה האקסצנטריים של רונית אלקבץ להיראות כמו סחורה שנרכשה בבזאר השכונתי, גברים שלא הפנימו שהיחידים שהולכים היום עם שפם זה גייז והיפסטרים. ההופעה שלי, למרות שניסיתי, לא עמדה ברף, אבל התנחמתי בכך שזה לא כוחות לאור העובדה שהסובבים הגיעו מעולם נעלה משלי, הלא הוא עולמם של הרוסים הנעלים; אם בדרך כלל אני נחשב ל"מעודן", אפשר לומר שבין קבוצת האנשים הסלבית הזו, שכאילו הגיחה מתוך סיפור של גוגול, הפכתי לפרא שעוד רגע מסתער על דוכן הקפה ונועץ את שיניי במאפין האוכמניות כאילו אין מחר.
בזמן שהתיישבתי באולם וסיגלתי לעצמי את הפנים חמורי הסבר של איש תרבות גבוהה שמבין במחול, לקח את המיקרופון לידיו אדם שנראה כמו הכלאה מפחידה של כל המנהלים הייקים בכל סרטי הבורקס אי פעם והבהיר לנו, למקרה שלא שמנו לב, שבחורות עירומים זה חולירע ושההופעה הזאת היא בגדר טובה שעושים לנו – כזו שיכולה להילקח מאיתנו ברגע אחד בדיוק כמו שבאה. "אין לצלם בשום פנים באופן", איים ומיד הוסיף עונש קולקטיבי: "במידה ומישהו יצלם נאלץ להפסיק את המופע באמצע וזה יהיה חבל". ממילא לא נראה שמישהו מתכוון להפר את הצו, בדיוק כמו שאף אחד לא איחר להופעה; כידוע, העונש ברוסיה על איחור הוא מוות.
ואז זה קרה: האורות חשכו, הריכולים ברוסית מסביבי פסקו, והסילואטה של ברישניקוב נראתה עולה אל הבמה וצועדת אל תוך מה שנראה כמו בית גינה מזכוכית. לאחר שניות ארוכות של עמידה דוממת במקום הוא גם יצא מתוך בית הגינה לעברנו, מזוודה חומה ישנה בידו, ומבטו חמור סבר אפילו יותר משלי. בשלב זה, פעימות לבי יכלו כנראה להישמע עד סנט פטרסבורג ובחזרה: הנה הוא עומד להתחיל לרקוד, ונראה לי שאני אפילו אצליח לאהוב את זה! ואז ברישניקוב הרים רגל, צעד ימינה, הרים את הרגל השנייה, צעד עוד קצת ימינה – והתיישב.
רגע, מה? למה ברישני התיישב? נבהלתי לרגע, עד שברישניקוב הוציא מהמזוודה ספר והתחיל לקרוא ממנו את שיריו של המשורר היהודי-רוסי יוסף ברודסקי, בזמן שכתוביות תרגום לעברית (שכנראה רק אני נעזרתי בהן) מוקרנות מעליו. לרגע שכחתי שההצדקה לכל הערב היא המחווה למשורר המהולל, שגם היה ידידו הקרוב של ברישניקוב עד מותו ב-1996. "דווקא נחמד", חשבתי לעצמי, "אקספוזיציה תיאטרלית שתמחיש גם את יכולות המשחק של האגדה". וכך ישבתי במקום והתענגתי על קריאת השירה של ברישניקוב בשפת אמו במשך דקה, שתיים, חמש, עשר, חמש עשרה, עשרים. אחרי חצי שעה כבר התחלתי לחשוש שמשהו פה לא בסדר.
הייתי מנסה לברר עם האנשים שיושבים לצדי למה לעזאזל אני לא רואה בן אדם רוקד על הבמה, והאם זה בעצם הקטע הסודי שאף אחד לא סיפר לי עליו בהופעות מחול – שהן למעשה בכלל הופעות שירה. הבעיה הייתה שהאישה שמימיני כבר נרדמה לי על הכתף, וזו שמשמאלי התעסקה בסמארטפון (אי אפשר להאשים אותה, הוא לפחות זז קצת). מאחוריי הבעל כבר היה עסוק בנחירות, מה שהוביל כל פעם מחדש למרפק מאשתו ולחילופי לחישות ברוסית של מה שנשמע כמו קללות מטונפות במיוחד.
אז חיכיתי. חיכיתי בעוד מול עיניי רצות שורות משירת ברודסקי כמו "החיים הם סך כל התנועות הקטנות" (יותר אפס התנועות שעל הבמה) ומילים כמו "אדווה" ו"קומבינזון" (שאולי התחברו יחד לכדי שירים יפים ואולי לא, אין לי באמת מושג כי כל הזמן עסקתי בעיקר בשאלה למה אני לא רואה מחול). חיכיתי בעוד ברישניקוב פושט את חולצתו, חושף שבוע לפני יום הולדתו ה-68 גוף חטוב שלעולם לא אצליח אפילו להתקרב אליו, מפיח תקווה שהנה זה קורה והוא מתחיל להתנועע - עד שנשכב שוב וחזר לקרוא שירים. חיכיתי בעוד ארון החשמל המזויף שחובר לבית הזכוכית זרק זיקים של אש, מאיים להעיר את שליש האולם ששקע מזמן בשינה עמוקה. וחיכיתי גם כשברישניקוב קם מהספסל, נכנס שוב לבית הזכוכית, והתחיל לרקוד.
כן! זה סוף סוף קרה! איפשהו באזור הדקה ה-50 (מתוך מופע של שעה וחצי) ברישניקוב פרש את זרועותיו הארוכות לצדדים - והתנועע. בערך שתי דקות אחר כך, בעודי מתחיל לנסות ולשים לב לדברים כמו התמזגות גופו של ברישניקוב עם התפאורה (כך הנחו אותי) ולתהות איך הדבר מתקשר לשיר שעדיין נשמע ברקע (כך נראה היה לי שצריך לעשות) הוא שוב יצא מבית הזכוכית והתיישב על הספסל. שפשפתי את עיניי בחוסר אמון (זאת רק מטאפורה. למעשה, פחדתי שזה אסור ושיירו בי אם אעשה זאת באמת). האם יכול להיות שזה הכל? שבאתי לראות הופעה של אחד הרקדנים הגדולים בהיסטוריה וכל מה שקיבלתי הן שתי דקות של תנועות דמויות פרפר? לא, מה פתאום - לקראת הסוף הוא עלה לעוד חמש דקות. בשלב הזה כבר קיוויתי שמישהו ינסה לצלם, ושבאמת יעצרו את המופע. מצד שני, נראה היה שהקהל ישן טוב. חששתי עבור ברישניקוב ממה שיקרה ברגע שהאורות יחשיכו שוב, ומהזעם מצד הקהל שייאלץ להתמודד איתו.
אבל אז, כשהאורות באמת חשכו, ציפתה לי הפתעה. באופן מיידי, כולם בקהל פרצו במחיאות כפיים סוערות. אפילו לא היה צורך בצופה אמיץ אחד שיתחיל במחיאות כפיים הססניות שיסחפו אחריהן את השאר כמו בסרט הוליוודי – זה פשוט קרה בו זמנית. מה שכן קרה בהדרגתיות, והותיר אותי באופן סופי ללא מילים (בעברית או ברוסית), היה מה שקרה מיד לאחר מכן: לאט לאט קמו הצופים אחד אחרי השני, מרימים את ידיהם להמשך מחיאות הכפיים באוויר, כשכל אדם שלישי גם מוסיף קריאת "בראבו!" מתמוגגת. ברישניקוב קד בצניעות, עזב את הבמה, ואז חזר אליה לקידה נוספת, חיוך קל על פניו. האם היה זה חיוך שאומר "פחחח יא מפגרים איך אכלתם את זה"? לא יודע, כי את סוף הקידה כבר לא ראיתי – הייתי היחיד באולם שנשאר לשבת, מנסה להבין מה לעזאזל קרה כאן עכשיו.
בדרך חזרה מסוזן דלל הגשם והרוח רק גברו. מונית לא הייתה בנמצא, והמטריה שלי החליטה שהיא מעדיפה להיפתח כלפי מעלה, כך שמצאתי את עצמי סחוט תוך פחות זמן משהקדיש ברישניקוב לריקוד. עם זאת, כמעט לא שמתי לב למצב הביש, שכן עם כל הכבוד לשלוליות על יהודה הלוי, מה שבאמת הייתי שקוע בו היה מחשבות על הבדלי תרבויות, הגבול בין אמנות לשרלטנות, ואיך פיספסתי טורניר פיפ"א עם חברים שנקבע לאותו ערב. האם יכול להיות שמדובר באמת בתרבות נעלה שאין ביכולתי לפענח קוגניטיבית, או שזה פשוט היה מופע מבאס? לא זה ולא זה כנראה - האמת העצובה היא שיש כנראה מקרים שהכרחי לקרוא את התכניה מראש, וזה לקח שכנראה הייתי צריך ללמוד על בשרי. מה שבטוח זה שעכשיו אוכל לספר בגאווה ש"הייתי במופע של ברישניקוב", והרי זה, בסופו של דבר, מה שחשוב באמת למי שמחזיק מעצמו "איש תרבות".