ישנן דרכים לא מעטות לעודד יצירה מקומית. רובן, כמובן, לא ממש יוצאות אל הפועל. ראו למשל את המאבק הנואש שניטש זה שנים, להעלות את תקציב משרד התרבות לאחוז אחד, בודד ומסכן מתקציב המדינה, אשר ספק רב אם ינחל אי פעם הצלחה. כמעט כל שגשוג אמנותי ותרבותי בישראל הוא תוצאה של כישרון ותושייה אינסופית של היוצרים עצמם, ופחות בזכות תמיכת הממסד. היוצרות והיוצרים המקומיים צמאים לקצת עידוד בדמות קרנות ומלגות. אבל בדרך ליעד הזה, סילוקם של סופרים עבריים המתגוררים בתפוצות מעצם המועמדות לפרס הוא פנייה לא נכונה. מדובר בלא פחות מאקדח לרקת הספרות העברית.
מיהו ישראלי?
פרס ספיר מתיימר לייצג את רוח הפרס הבריטי היוקרתי מאן בוקר, שמאז ייסודו בשנת 1968 חולק אך ורק בקרב סופרים שישבו בממלכה המאוחדת, או באחת מזרועותיה. אך בשנת 2013 הבינו גם החברים נתיני הממלכה שספרות אנגלית לא חייבים לכתוב באנגליה, ופתחו את הפרס לכל האנגלוסקסים, בתנאי שהספר המועמד ראה אור גם בבריטניה. תנאי די הוגן, שלא הייתה בעיה מיוחדת להחילו על כאן, שכן עבור מי שכותב בעברית, הפרסום בשפת המקור לא יכול להתבצע אלא בישראל. אבל אלינו, אתם יודעים איך זה, כל הטרנדים מגיעים באיחור.
להגביל את המועמדות לפרס לסופרים שחיים בישראל בלבד מעיד על יחס כלפי הספרות העברית שנע בין בורות לרשעות, בשל ההשתמעות לפיה אין לספרות עברית קיום מעבר לים. לא משנה שזו בכלל החלה לצמוח הרבה לפני קום המדינה, ולאו דווקא בשטח א"י. כפי שהספיקו לציין מספר אנשי רוח במחאה על ההחלטה – קשת שלמה של יוצרים, מאבן גבירול ועד ביאליק, לא היו יכולים לזכות כיום בפרס, כי למרבה הצער חייהם ויצירתם העברית לעילא לא הוגבלו לשטחה הגיאוגרפי של ארצנו.
בתוך כך, כמה עניינים טכניים: בהיעדר גבולות קבועים וברורים ממזרח, כיצד מחשבת ועדת הפרס לקבוע מי בעצם נמצא בתוך שטח ישראל? האם סופר תושב המאחז "גבעת להבה" הסמוכה ליצהר, אי שם מעבר לקו הירוק, נחשב למי שחי בתחומי המדינה, או שהוא ישראלי בחו"ל? אולי כדאי לבסס את ההפרדה על בסיס הוכחת תשלומים סדורים לביטוח הלאומי? אולי רק מי שיש לו דרכון ישראלי בלבד? ומה עם מי שנסע בשליחות? אולי בכל זאת נתיר את השתתפותם של אנשי הסוכנות היהודית? ומשרד החוץ? ומי שנסע ללימודים? וכמובן – מה דינו של סופר שזכה במלגה ונסע להתגורר במשך שנה (או יותר!) באירלנד או קפריסין לשם כתיבת ספר, כפי שקרה לכמה מהסופרים הידועים בישראל?
נפולת של החלטות
כל ההחלטה מדיפה ריח עז של שנאת "נפולת הנמושות", של התחושה הישראלית להפליא שמי שנשאר כאן נדפק ומי שלא – מניאק. התסכול האדיר הזה בא לידי ביטוי גם בדברים שאמרה אתמול ל-mako השחקנית שרה פון שוורצה, חברת ועדת הפרס בשנה שעברה (שניתן לסופר ראובן נמדר החי בניו יורק). פון שוורצה הזכירה את מלחמת ההישרדות היומיומית של האמנים המקומיים. היא צודקת לחלוטין בכעסה, אבל לא ברור איך סירוס הספרות העברית אמור לסייע למצבה ולא, בסופו של דבר, רק להרע אותו.
האם מישהו יעז להציע כי ספרות צרפתית ראויה נכתבת אך ורק בגבולות הרפובליקה, וכי ספרות ערבית יכולה להיכתב רק בתחומי מדינה שערבית היא שפתה הרשמית? ריפוי ידיהם של סופרים ויוצרים ישראלים המתגוררים בתפוצות – לא משנה מדוע או מה משך התקופה – יהיה בהכרח מכה ניצחת לספרות העברית, שעליה, כמו על כל ספרות, לפרוש כנפיים אל מעבר לגבולות גיאוגרפיים. אבל בהינתן היחס שלנו כלפי הספרות שלנו, נראה שכל זה איננו אלא מהלך הבאתה לקבורה בארץ הקודש.