פסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי ה-12 בירושלים שייחתם הערב, התקיים השנה במתכונת מיוחדת ומותאמת למצב. מעבר לחשיבות של קיומו בעת הזאת, זו גם הזדמנות לבחון במבט מעט רחב את ההתמודדות של עולם הספרות המקומי בתקופה הנוכחית מול עולם הספרות שמעבר לים, כמו גם את מקומם ותפקידם של ספרים, סיפורים ומילים בשבועות ובחודשים הכאוטיים האחרונים.
לא חסרו בחצי השנה האחרונה הדרות, החרמות ומחאות שהופנו כנגד ישראל בשלל אירועי תרבות בעולם. בהקשר של הפסטיבל הנוכחי, הבידוד המקומי מתבטא בעיקר ברשימת סופרים בין-לאומיים מצומצמת יחסית. באירוע שאירח במהלך השנים זוכות וזוכי פרס נובל לצד שמות מוכרים היטב בשדה הספרות ולא (רק) בהקשריה היהודיים והישראליים - קיבלנו השנה בעיקר סופרות וסופרים עם קשרים אישיים-ספרותיים מקומיים. המנהלת האמנותית של הפסטיבל, הסופרת ג'וליה פרמנטו-צייזלר, מספרת כי בגזרת הסופרים הבין-לאומיים היו לא מעט קשיים בלשון המעטה, ואף עלתה האפשרות לקיים פסטיבל עם סופרים ישראלים בלבד מהחשש שמעטים יסכימו לבקר בישראל.
בסופו של דבר הפסטיבל במשכנות שאננים אירח השנה שבעה סופרים בין-לאומיים ביניהם: סיימון שאמה (שהצהיר: "כי בתקופה בה מספר מדכא של כותבים לוקים בבורוּת היסטורית, מפנים את גבם לישראל ומנסים להרחיק בין יהודי התפוצות לישראל, עלינו למנוע מהם את העליונות המוסרית המדומיינת הזו עם נוכחות אישית במקום") וג׳ון אירווינג (שהצהיר: "הייתי פרו-ישראלי עוד לפני שהגעתי לישראל בשנת 1981 ואני פרו-ישראלי גם עכשיו, בעיצומה של המלחמה"). בנוסף, השתתפו בפסטיבל שלושה סופרים ישראלים שמתגוררים בארה"ב - רון לשם, מאיה ערד, ורובי נמדר.
בשגרה, הפסטיבל מתמודד עם לא מעט סערות כמו ארגונים פרו פלסטיניים שמפעילים לחץ על סופרים מחו"ל שלא לבוא לירושלים או אמירות פוליטיות שנאמרו על במת הפסטיבל, אבל השנה - הן נבלעו בשטף האירועים הדחופים האחרים. האקטואליה מצידה נכחה במרכזם של רוב האירועים בפסטיבל, עוד יותר מתמיד.
לדברי פרמנטו-צייזלר, בימים שלאחר 7 באוקטובר הייתה התלבטות האם לקיים השנה את הפסטיבל ובסופו של דבר הוחלט לצמצם את ההיבט החגיגתי של הפסטיבל, ובמקומו "לקיים אירוע ספרותי שיאחד את הקהילה ויספק לכולנו מעט נחמה. חשבנו שדווקא אירוע כזה, העומד כביכול בסתירה כה חריפה למציאות חיינו, דרוש כעת לכולנו כאוויר לנשימה".
הפסטיבל, שמתקיים בתמיכת קרן ירושלים, נפתח בערב זיכרון ספרותי לשבת השחורה עם נציגי המשפחות השכולות והנפגעות - והוא ייחתם היום באירוע השקה לספר "שבת, השבעה באוקטובר" (כנרת זמורה-ביתן) שמאגד מעל לחמישים עדויות שנאספו ונערכו בידי משוררים וסופרים, אנשי ספר ותיאטרון. לצד סדרת אירועים שהתמקדו ב"השפעותיה של המלחמה מבית ומחוץ", מפגש של הסופר וההיסטוריון היהודי, סיימון שאמה ששוחח עם העיתונאי נדב אייל על סדרת ספריו "הסיפור של היהודים", מפגשים על רילוקיישן ועל דימויים ספרותיים של חיילי צה"ל - היה אפשר גם למצוא אירועים "נינוחים" יותר כמו ערב מחווה חגיגי לדויד גרוסמן, שחוגג השנה יום הולדת 70, ומופע לילי לכבוד מאה שנים להולדתו של המשורר יהודה עמיחי.
"בחמישה ימים שאני פה בארץ עברתי דרך כל כך הרבה רגשות קיצוניים ולכאורה מנוגדים"
בערב הראשון של הפסטיבל, תחת הכותרת "לחיות עם המתים שלנו", התקיים מפגש בין חוקרת הספרות ד"ר יעל סגלוביץ' עם דלפין הרווילר. הרווילר היא רבּה רפורמית, סופרת ועורכת ואחת ממנהיגות הקהילה היהודית המובילות בצרפת. היא גם מגדירה את עצמה כ"מספרת סיפורים" ובקורונה היא כתבה את ספרה "לחיות עם המתים שלנו" (Vivre avec nos morts) - שהיה הספר השישי הנמכר ביותר בצרפת לאחר הוצאתו, מעובד כעת לסדרת טלוויזיה וראה אור בשנה האחרונה בעברית בהוצאת לוקוס - בו היא מתארת סדרת מפגשים עם קרוביהם של 11 אנשים שמתו.
כמו בספרה, כך גם על הבמה הרווילר מערבבת מוות וחיים, קדרות והומור עצמי משוחרר (למשל - "שני יהודים נפגשים, בכל זמן שהוא. אחד אומר לשני: אני פסימי, לא יכול להיות גרוע יותר. השני משיב: ואני אופטימי. בטח שיכול להיות יותר גרוע"). בהתייחס לספרה היא מספרת שאמנם כתבה אותו לפני ארבע שנים אבל היא מרגישה שהוא נכתב לתקופה הנוכחית. "פונים אלי מהארץ הרבה אנשים בחודשים האחרונים כדי להתייעץ על הספדים ולוויות ואיך לדבר על מוות. ואני מנסה לתרגם את מה שכתבתי שם לסיטואציה הקשה שכאן".
הרווילר מתארת בספרה את החציצה שהיא מקפידה לייצר בין המוות לחיים. בשיחה שאנחנו מנהלים לאחר האירוע גם היא מודה שיש זמנים שזה כמעט בלתי אפשרי. "כשאני חוזרת מבית הקברות למשל, אני לעולם לא חוזרת היישר לביתי", היא כותבת בספר. "אחרי הקבורה אני עוצרת במקום כלשהו, לא משנה איפה, בבית קפה או באיזו חנות. אני יוצרת חיץ סמלי בין המוות לבין הבית שלי. העיקר שלא יבוא איתי הביתה. אני מוכרחה לפזר אותו בחוץ, להשאיר אותו במקום אחר, ליד כוס קפה, במוזיאון או בתא מדידה, ולוודא שהוא מאבד את עקבותיי ולא מוצא את כתובתי".
אז איך ניתן לייצר חיץ בזמן שהמוות והחיים כל כך מעורבבים?
"בחודשים האחרונים אני מדברת הרבה עם ישראלים על האבל הגדול, ואני מרגישה שלצד הניסיון שלי בתחום, יש הרבה קושי למצוא את הדרך המתאימה לצלוח רמות כל כך קשות של אבל. החיים, עם כל הטרגדיות שבהם. מלמדים אותנו שאין הפרדה. כיום אני מקבלת יותר ויותר את העובדה שכדי לחיות צריך לקבל גם את מה שנהרס ונשבר וזה נכון לגבי כל דבר שאנחנו מאבדים. אנשים אהובים, רעיונות, סיסמאות".
הרווילר ממשיכה: "המוות הוא הסימן הגדול למה שאי אפשר לדבר עליו. למה אנשים מדברים כל כך הרבה שטויות בניחום אבלים? חוץ מעניין של חוסר נוחות, פשוט אין מילים למוות והדבר היחיד שעוד אפשר לדבר עליו הם החיים, על מה שהיה, על מה שנעשה ועל הדרך בה כל אלו שינו והשפיעו בעולם. יש פואטיקת חיים שמתעוררת בזמן שהבן אדם לא נמצא איתנו, וצריך לחשוב איך אנחנו בונים ממש שירת-חיים מהאדם שהלך מאיתנו".
הרווילר עלתה לארץ לבדה בגיל 17 ועזבה לאחר מספר שנים באמצע לימודי הרפואה בעקבות רצח רבין והשבר שחוותה לאחריו. לדבריה, הציונות שלה לא מתה אבל חטפה מכה רצינית, ולשבר של נובמבר 95 יש עכשיו המשך. "אחרי רצח רבין הרגשתי שלא יתכן שלציונות שלי ושל הרוצח נותנים את אותו שם, שאנחנו חולקים את אותו אוצר מילים. מאז ועד היום גברה בי ההבנה שהציונות שלי לא יכולה להיות ציונות של בעלות. אסור לעבוד את הבעל. בעלות זו עבודת אלילים. עוד במדבר, לפני שאנחנו נכנסים לארץ ישראל, מזהירים אותנו לא להתיישב יותר מדי. שברגע שנחזיק במשהו אנחנו צריכים לזכור כל כמה שנים לשמוט אותו, לתת לגר ולעני. הארץ הזאת 'לכם', לא שלכם".
"אני לא אדם פסימי, אבל היו רגעים שהרגשתי שהאור כבר לא נמצא בקצה המנהרה"
ספרה החדש של הרווילר שיצא לאחרונה ושטרם ראה אור בעברית, כולל עשר שיחות שהיא ניהלה בעקבות 7 באוקטובר. חלקן שיחות דמיוניות עם הסבים והסבתות שלה, עם ילדיה, עם ישראל והציונות שלה, חלקן שיחות עם אנשי הקהילה שלה ועם חבריה הערבים.
בתקופה של "אין מילים", איך מתחילים בכלל לספר משהו?
"זה קשה. קשה מאוד. בחמישה ימים שאני פה בארץ עברתי דרך כל כך הרבה רגשות קיצוניים ולכאורה מנוגדים. מתקומה למשבר ומבחירה בחיים לתחושה קשה של מקרה אבוד. אני לא אדם פסימי, אבל היו רגעים שהרגשתי שהאור כבר לא נמצא בקצה המנהרה. איבדנו את השפה לאחרונה. 'המילים' כבר לא נכונות. ולצד השתיקה שהשתלטה, יש כל כך הרבה מילים מכל הצדדים שנאמרות ללא שום הבנה מאחוריהן".
"ראיתי פה עכשיו בארץ כל כך הרבה את ה'ביחד ננצח', ואני באמת לא מבינה את הכוונה של המילים האלו", היא מסבירה. "מי כלול ב'ביחד'? ביחד יהודי? ביחד ישראלי? ביחד של מי רוצה שלום? ביחד של מי שמחפש אור?. ואיך הגענו ל'ננצח'? אולי לפני זה ביחד נבכה/נישבר/לא נהיה בטוחים שאנחנו צודקים? אז אולי צריך להתחיל לפרק את המילים. אני מאמינה במשיחיות. אבל הבסיס של המילה "משיח" הוא שיח, אז קודם כל בואו נתחיל בלפתח יכולת שיח כדי להגיע אולי למשהו של "ביחד".
מה המקום שכן אפשר לתת עכשיו לספרות בכלל, מעבר לאקטואליות שבה?
"כשאני חושבת על כוחה של ספרות אני חושבת על עמוס עוז שהסביר תמיד שהנטייה שלו לכתוב התפתחה מהזמנים בהם ישב כילד עם הוריו בבתי קפה, משועמם. אז הוא התחיל לדמיין את עצמו בחיים של אחרים. הצורך הבסיסי בספרות נטוע עמוק ברצון הבסיסי לצאת מהגוף ומהתודעה של עצמנו. לחוות את האחר בי ודרכי. מעניין לחשוב על החשיבות הקריטית של הספרות, דווקא בתקופות קיצוניות שמגבירות את ההתכנסות של כל אחד במקומו ואת הקושי להיות באמפתיה".