קודם כל, גילוי נאות: כותבת שורות אלו היא ילידת שנת 1990. כן, הדור המעצבן הזה עם האייפון שמולחם ליד, יכולת הריכוז של זבוב ורף הסבלנות של נוסעת "ישראייר" שנמנע ממנה השוקולד שלה. למה זה חשוב? כי אפשר לומר שאני ממש לא קהל היעד שהייתי מצפה לראות במחזמר "מאמא מיה!". וזה עוד לפני שראיתם איפה יש לי פירסינג. בכל זאת, "אבבא" שלטו בתקופה שביבי עוד לא. כלומר, לפני הרבה הרבה מאוד זמן. לכן כל מה שאני הולכת לספר על מה שעברתי שם, בנבכי המסע הקפוא לווסט אנד שבלונדון, צריך להיות מעוגן בקונטקסט הזה ולשכנע אתכם, אם אתם מזמינים כרטיס, להזמין אחד גם עבור הבן או הבת שלכם.
כשהודיעו לי שאני נוסעת לסיקור העיתונאים של "מאמא מיה!" בלונדון, חשבתי שאני מתעלפת מרוב התרגשות. גם כי קראו לי "עיתונאית", וגם כי כמה פעמים יוצא לבחורה שגרה בארון אטרקטיבי במרכז תל אביב לטוס שלא בקרטון ממונע להצגה בלונדון? ועוד לישון במקום כזה שיש בו חימום, מצעים נקיים וכל מה שאנשים שאינם צעירים ומרוששים זוכים להם באופן יומיומי? מי בכלל חשב על ההצגה - יש טלוויזיה במטוס!
וכך הגעתי במזג אוויר נעים כמעט כמו מצב הרוח של שרה לשלושה ימים מלאים ב"אבבא". שאאמלק לכם את העניין? מדובר באחת מן החוויות הכי כיפיות שהיו לי בחיים. ועכשיו - לנימוקים.
הרבה להיטים, מעט מאוד בד
כדי לארוז את כל הכיף שהוא המוזיקה של "אבבא" לתוך שעתיים וחצי כמעט לגיטימיות, יש צורך בטוויית עלילה כלשהי שתהווה מצע לכל הקרנבל השבדי הזה. וכשאני אומרת "כלשהי", אני ממש מתכוונת לזה. באותה מידה הם יכלו לדבר גם בג'יבריש בין קטעי השירה ולא היה אכפת לי, כל עוד מגיעים כבר לחלק הזה שבו אתה מזהה את השיר וגם יודע חלק ממנו ועף על עצמך. חושך, מי רואה?
ובכל זאת, היוצרים התאמצו קצת והמציאו סיפור, ולכן נכבד אותם: במרכז המחזמר נמצאת סופי, צעירה בת 20 שעומדת להינשא לאהוב לבה. את סופי גידלה דונה, אישה דומיננטית וחזקה, שגידלה אותה בגפה על אי יווני (הצורך בקיץ הופך את הבריטים להזייתיים במיוחד כשהם כותבים). רגע לפני שהיא עומדת לבלות את חייה עם בן זוגה קאי – חתיך מטורף עם אוסף של חברים לא פחות חתיכים סביבו - סופי מחליטה לברר את זהות אביה. לצורך העניין היא חוזרת בזמן לשנת 98', אז עוד היה לגיטימי לשלוח מכתבים, ופונה לשלושת האבות הפוטנציאליים שלה - הפרטנרים החופפים של האם (היה שמח שם באייטיז? ספרו לי) - ומזמינה אותם אל החתונה.
מכאן והלאה אנחנו נשאבים לסיפורי העבר של האם עם כל אחד מן הגברים. יש לנו את סאם האדריכל המסוקס והקשוח, ביל האמריקאי שוחר הטבע והסוליסט, והארי החנון (שדווקא היה פעם בחור פרוע). חוץ מהחבורה הזו, את סופי ודונה מלוות שתי החברות הטובות של דונה, טניה ורוזי, שהן ההפוגות הקומיות של המחזמר. וכן, גם החברות של סופי והחברים של קאי שם, ועליהם רק אומר שהחבר'ה נמצאים על אי ולכן יש עליהם מעט מאוד בד. וכשכבר יש בד, מדובר בטייץ קצרצר, אז לגמרי סביר להניח שכותבי המחזמר יצאו מרחם אמותיהם ומהארון בו זמנית.
או שאתה שר או שלוקחים אותך מפה
המחצית הראשונה של "מאמא מיה!" מנסה לאגד את סיפור העלילה, שמתפזר לגמרי במחצית השנייה והמהנה יותר של המחזמר. אל דאגה - כבר בחמש הדקות הראשונות משובצים לא מעט מהלהיטים הגדולים ביותר של "אבבא". בחצי שעה הראשונה תוכלו לשמוע את "Money, Money, Money", "Mama Mia" ו"Dancing Queen", ועוד לא פחות משמונה שירים מוכרים ואהובים. אבל ליוצרי המחזמר יש לא מעט נשק קיטשי בארסנל, וגם בחצי השני יתפוצצו עליכם להיטים, תלבושות מופרכות והרבה מאוד צחוק.
הייתם מצפים ממחזמר שנשען על סגנון להפגיז בתפאורת ענק, פעלולים פירוטכניים ורקדנים מעופפים מן התקרה. אבל לא. "מאמא מיה!" דווקא שומר על סולידיות מפתיעה, ובצדק – כשיש לך את המוזיקה של "אבבא", באמת יש צורך בתוספת של קאמפ ונצנצים? זה עלול להיות מסוכן. חוץ מזה, זה עובד כל כך מעולה, למה להפריע עם קשקושים ברקע? אותי זה דווקא איזן. כך יכולתי להתעסק בעיקר בהדחקת העובדה שאני שרה בקול ניחר במקום פומבי.
המחצית השנייה, בה מתרחש החלק של החתונה והסיום המפתיע, היא כבר לחיצה רצינית על דוושת הגז של הכיף. אחרי שעה וחצי הייתם חושבים שתהיו מותשים מקרנבל הפופ הזה אבל הל נו - בהפקה לא יתנו לכם להתעייף אפילו לרגע. התלבושות יעשו לכם התקף אפילפטי, הביצועים יהיו אפילו גדולים יותר, ולא פחות חשוב – מצפה לכם התקף צחוק בחסות טניה ורוזי, החברות המופרעות של אימא דונה. ככה זה ב"מאמא מיה!" - אם אתה לא שר, אתה צוחק. ולהיפך.
פאן לה במקסימום
למקרה שלא הבנתם, המטרה ב"מאמא מיה!" היא אחת – פאן טהור. ההצגה לא חדלה לרגע מהניסיון להגיש לכם את זה. קצת כמו לקחת אקסטזי, אבל בלי הפעולה הבלתי חוקית, ההזעה הבלתי נשלטת והדיכאון שאחרי. "מאמא מיה!" היא גלולת כיף של שעתיים וחצי שתשאב אתכם אליה לחלוטין. בחיי, לא בדקתי את הוואטסאפ אפילו פעם אחת במהלכה.
אז למי זה מיועד בעצם? ובכן, לכולם. מי שגדל על השירים של "אבבא", יקבל מנה הגונה של נוסטלגיה לצד כמות מכובדת מהשירים המוכרים יותר ופחות. מי שהגיע לעולם הרבה אחרי כל זה – אין לו מה לדאוג. מתברר כי אין אדם על פני האדמה (המערבית כמובן) שלא מכיר לפחות מחצית מן השירים. איך יודעים? ובכן, לא בדקתי אחד אחד, אבל לפי ההצטרפות הנלהבת של הקהל לשירה, כל אחד באולם הרגיש כמו החבר החמישי ב"אבבא". מינוס השנאה ההדדית והגירושים, כמובן.
עוד ב-mako תרבות: