משכן בית האופרה בצהרי יום שישי האחרון היה מראה מתוק ומריר בו זמנית. קשה היה שלא להבחין כי מספר רב של כיסאות קטיפה כחולים נותרו מיותמים מקהל, כזה שהעדיף כנראה את הופעת החנוכה שלו כמו של האחרים. אבל מי שכן הגיע זכה להופעת בלט מושקעת שלא תשכח כל כך מהר.
"היפהפיה הנרדמת" הוא עיבוד מחודש לבלט הקלאסי, עם הכוריאוגרפיה המוכרת של מריוס פטיפה והמוזיקה של צ'ייקובסקי - לא בדיוק הופעת חנוכה שגרתית שילדי ישראל למדו לאהוב ולדרוש, אלא יצירה מאתגרת וארוכה, בלי שירים מדבקים או כוכבי ילדים מוכרים. זה אולי לא נשמע מלהיב במיוחד, אבל הבלט הישראלי עושה את כל המאמצים כדי להפנט את הקהל הצעיר שלו - והוא בהחלט מצליח.
ראשית, הסיפור. איזה מזל שוולט דיסני החליט לקחת את האגדה של שארל פרו ולהפוך אותה לסרט אנימציה איקוני. לא רק שהסרט עוזר לקהל להבין את עלילת הבלט טוב יותר, אלא שהוא ודאי גם תורם למכירת הכרטיסים. הרי איזו ילדה לא גדלה על הנסיכה אורורה, שנדקרה באצבעה ביום הולדתה ה-16 ונרדמה, יחד עם ממלכה שלמה, למשך מאה שנה, עד שהגיעה הנשיקה המיוחלת מפרינס צ'ארמינג. כל מרכיבי דיסני המוכרים (והמאוד לא תקינים פוליטית ב-2016, כמובן) נמצאים פה - כולל מכשפה רעה, פיות טובות והופעות אורח של גיבורי אגדות אחרים כמו החתול במגפיים וכיפה אדומה.
וכעת, למופע עצמו. הפקת הענק של הבלט הישראלי (שתופיע השבוע, עד ה-31.12, בכל רחבי הארץ) היא לא פחות ממפתיעה. התפאורה גדולה ומושקעת, התלבושות מהממות והטכניקה של הרקדנים מצוינת. מהסולנים ועד לתלמידים הצעירים מבית הספר של הבלט הישראלי - כל מי שנמצא על הבמה נותן את כל כולו. וזה לא עניין של מה בכך - בזמן שישראל הפכה לאימפריית מחול מודרני עולמית, הבלט נדחק לשוליים, כאמצעי ללמידת הבסיס והעצמת הטכניקה. רק הבלט הישראלי היה (ונותר) אי בודד של קלאסיות המנסה לשמר אמנות גוועת.
ואולי "היפהפיה הנרדמת" הוא בעצם רפרנס ללהקה עצמה - אחרי שחוותה בשנים האחרונות תרדמה לא קצרה, היא זכתה להתעורר להנהגה חדשה ואמביציוזית, כזו שלא מפחדת להתמודד עם אתגרי הפרעות קשב וריכוז והפקות חנוכה פופולריות יותר. כי מאחורי בחירת הבלט הכל כך קלאסי יש הצהרה ברורה - יש לזה קהל בארץ, יש לזה אמנים מוכשרים בארץ ויש לזה עתיד בארץ. אז תעשו לילדים שלכם טובה השנה - וקחו אותם לבלט. מי יודע, אולי תגלו שאתם מגדלים בבית בילי אליוטים.