ועדת פרס לנדאו התפזרה, ובכך נותרה ההחלטה לבטל את הענקת הפרס למשורר יצחק לאור בעינה (עד לקיום דיון מחודש בעניין). החלטה זו היא בגדר חרפה שערורייתית המעידה על רפיסות המערכת אל מול השיח התקשורתי, המכתיב את דעת הקהל. נפל דבר בישראל - פרס שניתן על עשייה ותרומה בתחום הספרות בוטל משיקולים שזרים לספרות.
שלילת הפרס מלאור, אשר זכה בו על עשייתו רבת השנים ורבת הפעלים בתחום הספרות והשירה, תופסת בערוותה מערכת פחותת-ערך וחדלת אישים, שהקו המנחה אותה חוטא לתפקידה. אם מלאור נשלל הפרס משיקולים שאינם קשורים לתחום הספרות והשירה (נשבות נפסדת בשיח עדרי הרומס אדם שמעולם לא הועמד לדין) אזי כדאי כבר לבטל את הפרס כליל, מאחר שזה איבד כל זכות קיום. החלטה נלוזה זו מעלה שוב את התהייה הנוגעת בעצם קיומו של פרס זה: מדוע יש להעניק בכלל פרס לספרות ולשירה מכספי מהמרים? וכיצד ניתן להכריע לגבי זהות הזוכה, בעידן שבו אפילו אלו הקרויים "מבקרים" נבעתים מעצם הניסיון להעניק לטקסט תכונות ואיכויות אובייקטיביות?
שאלה ספרותית בלבד
ההכרעה להעניק את הפרס דווקא ללאור, חרף "שק השרצים" שנישא על כתפיו (בצדק או שלא בצדק), מעידה על כך שהבחירה נעשתה מתוך שיקולים עניינים שאינם סוטים ממחויבותם לקנה המידה היחיד שצריך לעמוד על הפרק - קנה המידה הספרותי והשירי; כלומר, שיקולים הנוגעים בעשייתו השונה של יצחק לאור כעורך, כמשורר, כמחזאי, כמסאי וכמתרגם.
לכן, כשמתעורר הדיון על הענקת פרס לנדאו ללאור, נדרשת מאתנו הידיעה שמלכתחילה יש על מה להתווכח. עוד לפני שהתעסקנו בעניין החשדות הרבים להטרדה מינית, נשאלת השאלה האם יצחק לאור ראוי לזכות בפרס לנדאו בעקבות עשייתו הספרותית.
איכותו של לאור כמשורר היא נושא שנוי במחלוקת. לטעמי, על אף החולשה הפואטית הניכרת בשיריו הפוליטיים (כולל סמרטוטים רטוריים סרוחים ושלל פרובוקציות צעקניות ודלוחות), הרי שירתו המיטבית והמוקדמת משופעת איכויות וראויה להערכה. גם ביטאונו הפוליטי-פואטי של לאור, "מטעם", ביטא אמנם עולם רעיוני וערכי דוגמטי למדי של שמאל צר-השקפה, אך הכיל גם תכנים ספרותיים נפלאים שבהם ניכרה השכלתו של העורך המלומד. תפעולו העקבי של הרבעון מ-2005 עד 2011 הניב 28 גיליונות במהלך שש שנים – הישג מרשים ובלתי מבוטל.
אך לאור מוכתם ולא יוכל להתנקות לעולם מהזוהמה שדבקה בשמו. לא הוא יוכל להסיר את הכתם מהקיר. לא הצבע ולא הסייד, לא הגירוד, לא הקרצוף ולא הגרזן – כל אלו לא יועילו להסיר את הכתם מהקיר. זאת על אף שהכתם הוטל עליו ללא משפט, וזכות ההגנה לא ניתנה לו מאחר שכלל לא עמד לדין.
אינני שופט חלילה את הנשים. אני בטוח שלכל אחת מהן יש סיבה מצוינת לכך שבחרה לא להיכנס לעימות משפטי. אך כל עוד לאור לא עמד לדין, אין לאף אחד את הזכות להפוך אותו לפרסונה לא לגיטימית לקבלת פרס בתחום הספרות. השיקול היחידי שצריך להכריע בעניין זה הוא השיקול הספרותי, ורק במסגרתו ניתן לקיים ויכוח או דיון בנושא.
הבחירה אינה של הקהל
אך כאשר ניגשים להעניק פרס לסופר או למשורר (גם אם מדובר בכספי ציבור) יש לזכור שהעם לא עוסק בקריאת שירה ושלרובו הגדול אין מושג קלוש בתחום. דעת הקהל איננה כשירה לשפוט לגופה של יצירה ועל כן היא שופטת לגופו של אדם. רוב "הציבור", שצפה בתחקיר של "המקור" על אודות הטרדותיו המיניות של לאור, מעולם לא פתח ספר שירה של האיש.
ובאשר לטיעון כי מדובר בכספי ציבור - האם יש להימנע מהענקת פרס הנשען על כספי ציבור לכל משורר שחורג בצורה בוטה מגבולות הקונצנזוס המוגדר של השיח הציבורי? היום נימנע מהענקת פרס עקב חשד להטרדות מיניות, ומחר – מנסיבות מפוקפקות אחרות. מסלידה קונצנזואלית על בסיס פוליטי, למשל. הרי לאור כתב דברים חמורים ביותר כנגד מדינת ישראל - כיצד זה יעניק הממסד פרס לאדם שעשה קריירה מניגוחו?
מדובר בעניין עקרוני - אסור לתת לדעת הקהל המזדמנת או להלך הרוח הציבורי להוות גורם בעל השפעה על קבלת החלטות בתחום הספרות.
כלל לא בטוח שלאור היה עומד מאחורי אותו העיקרון שבשמו אני מבכה את שלילת הפרס: ההפרדה העקרונית בין התנאים הפוליטיים המזדמנים (להיטות ואלימות השיח הפוליטי-אקטואלי-פמיניסטי, בין השאר) והשיקול הספרותי המזוקק. "מטעם" עמד על שתי הרגליים היצוקות האלו – הפוליטית והפואטית – גם כשהדבר גרע לא פעם מעצמת התכנים השיריים שפורסמו בו.
ללאור יש אישה ובן. הוא איש משפחה בן 67, מרוצץ ממאוץ ההכפשות הלא פוסקות, שנים על גבי שנים. מדובר במעמד קשה מנשוא. ניתן רק להניח כמה קשה להתנהל כאב וכבעל במציאות בלתי נסבלת שכזאת. גם זה מחיר גדול בפני עצמו שלאור נאלץ לשלם: מלחמה יומיומית, שוטפת ומתישה על שמו הטוב.
עלינו לזכור שכליאה בבית סוהר איננה אפשרות הענישה היחידה. בכל זאת, אדם שריצה את שנותיו בבית הסוהר ויצא לחופשי, עוד מקבל איזושהי כפרה מהחברה. ניתנת לו הזכות והלגיטימציה להתחיל מחדש את חייו כאדם ששילם את חובו. זו זכות שאין ליצחק לאור, שחובו רק הולך וגדל.
לאור נרדף בלא משפט. והצד השני – הציבור – איננו שופט. הוא זקוק לקתרזיס, ובשם כך הוא נאלץ לאנוס את הספרות. לעשות בה שמות. להילחם בשיקוליה המקצועיים. לגרום לה להאדים לנוכח קפריזת העדר.
כתובת בלתי מנוצחת / ברטולד ברכט
תרגם מרדכי אבי-שאול || מתוך "מבחר שירים" (ספריית פועלים, 1986)
בעת מלחמת העולם
בתא אחד שבבית-הסוהר האיטלקי סן קרלו
שהיה מלא חיילים, שיכורים וגנבים,
שרט חייל סוציאליסט בעפרון על הקיר:
יחי לנין!
למעלה למעלה היה הכתב, בלתי נראה כמעט
בתא האפל-למחצה, אבל
האותיות – ענקיות.
משראו זאת הסוהרים שלחו צבע עם דלי
מלא סיד.
ובמִצבוע ארוך הוא טייח את הכתובת
האיומה.
אולם, מאחר שמשח את הסיד רק בעקבות הכתב,
כתוב היה עתה למעלה על קיר התא
באותיות סיד:
יחי לנין!
בא צבע אחר, צבע את הכל במִצבוע רחב
וכך נעלה הכתובת לכמה שעות, אבל
לפנות בוקר,
משיבש הסיד, חזרה ובלטה הכתובת:
יחי לנין!
אז שלחו הסוהרים בנאי שיתקיף את הכתובת
בשׂכין.
והוא גרד אות אחת אות, עבד
שעה שלמה,
וכשגמר הייתה הכתובת כתובה למעלה, בלא צבע,
אבל חקוקה עמוק בחומה, הכתובת הבלתי-מנוצחת:
יחי לנין!
עכשיו, הסירו את החומה! אמר החייל.
דוד (ניאו) בוחבוט הוא מורה, משורר ומבקר שירה