הילד הזה היה אביתר מתניה, אח שכול, שפרסם לאחרונה את סיפורו בספר "בין כסה לצלמון" (הוצאת עקד). שם הספר משלב את הביטוי "בין כסה לעשור", המתאר את עשרת הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור עם המלה צלמון, חושך. "ימי בין כסה לצלמון שלי הם בעצם הימים מראש השנה עד היום שבו הודיעו לנו על מותו של אודי", מספר מתניה. "בראש השנה נפגשנו בפעם האחרונה כל המשפחה יחד, והיה עדיין אור גדול. ביום שבו קיבלנו את ההודעה השתרר החושך".
רגע הבשורה על מות אחיו, הוא אחד מהאנושיים והיפים בספר. "אני ניגש בנחת לפינת האוכל להניח שם את הילקוט שלי...", כותב מתניה. "אמא עומדת במטבח ורואה אותי. בלי שהיות היא ניגשת אליי, מחבקת אותי חזק, מרימה את הראש שלי לכיוונה, מסתכלת לי עמוק בעיניים ואומרת לי רק שתי מילים: 'אודי נהרג'".
איך הרגשת ברגע הזה?
"זה אחד הרגעים בחיי שלא אשכח לעולם. אני ממש רואה אותו לנגד עיניי, לא נזקק לפרטים משלימים. אני רואה את עצמי נכנס למטבח, רואה את העיניים של אמא שלי, רואה אותה אומרת לי את המלים. הרגשתי צמרמורת, הייתי בגיל שבו כבר הבנתי מה קרה, אבל לא הבנתי עד הסוף את המשמעות. לא ידעתי מה לעשות. אני זוכר שממש נסוגותי, לקח זמן עד שהתחלתי להפנים ולבכות".
איך היה הקשר בינך לבין אחיך?
"הבדל של 12 שנים הוא הבדל שבו כבר ברור לך שאחיך הגדול הוא משהו אחר. דמות מיוחדת. הדברים שהוא היה עושה הם כאלה שלא ממש הבנתי מהם, אבל השתאיתי למראיהם. למשל משחק שחמט, או להבדיל המדים והצבא".
הספר מסתיים בתיאור, איום ונפלא כאחד, של לווית האח, ובפרידה נוספת, מאוחרת יותר, של מתניה גם מאימו. "'אני חיה כבר 25 שנים יותר מדי', אמרה לי מספר ימים קודם לכן, והביטה עמוק בעיני"...".
היחסים עם אמך תופסים מקום גדול בספר.
"איני יכול לומר איך היו מתפתחים יחסיי עם אמא במידה ואודי לא היה נהרג, אבל למוות שלו היה כמובן מקום מיוחד מאד בקשר שלנו. היו דברים שרק שנינו דיברנו עליהם, לדוגמא כשסיפרתי לה שאני רוצה לכתוב על אודי. חשבתי שהיא תעודד אותי לעשות זאת, אבל אמא אמרה 'אני לא חושבת זה רעיון טוב, הוא בעיקר כל מה שלא הספיק להיות'. האמת הזו, כשהיא שבאה מפיה, הייתה חזקה מאד".
מה ההבדלים בין שכול של אח לשכול של הורה?
"אחים שכולים חווים חוויה אחרת לגמרי. חוויה שתלויה מאד בקשר שבינם לבין האח שנהרג. להבדלי השנים בין האחים יש מקום והשפעה על אופי השכול שלהם. עם זאת, יש משהו שמאחד בין אחים שכולים, חוויה ייחודית רק להם. היחסים עם ההורים משתנים מאד, הפרופורציות, במיוחד אצל מי שהוא אח שכול מגיל צעיר, הופכות אחרות לגמרי. אתה לומד מה חשוב ומה פחות חשוב בחיים. אני יודע שלשכול שלי יש חלק מכריע בהחלטות שקיבלתי במהלך חיי".
ההחלטות של מתניה היו בין השאר לשרת שירות משמעותי בתפקידים שונים במערכת הביטחון. היום, בגיל 47 ואב לחמישה, הוא בתפקיד ראש המטה הקיברנטי הלאומי שעליו, מטבע הדברים, הוא לא יכול להרחיב יתר על המידה. "זהו גוף חדש, שהוקם לפני כשנה וחצי, העובד בכפיפות ישירה לראש הממשלה", הוא מספר.
מה מטרת הגוף הזה?
"למצב את ישראל כאחת המדינות המובילות בעולם בתחום הסייבר ולהקים לשם כך את התשתיות המתאימות, אקדמיות, טכנולוגיות, אנושיות ואחרות, של מערך הסייבר הלאומי. בנוסף, לבנות אסטרטגיית הגנה לאומית ולקבוע את ההיערכות המדינתית הנדרשת להגנת המדינה לאורך שנים במרחב הסייבר. אנחנו לא גוף אופרטיבי, אלא כזה שאחראי לסנכרן את המאמץ הלאומי ולהוביל אותו, לסייע לגופים אחרים לבנות את האסטרטגיות שלהם ולבצע את תפקידם באופן הטוב ביותר. אחד היעדים שלנו הוא בפירוש להביא למצב שבו לא יקרה בסייבר מה שקרה למדינה במלחמת יום כיפור. אני רואה בכך שליחות".