פעם, כשמרב מיכאלי הנחתה את אחת מתוכניות האירוח האלו שהיו פופולריות בניינטיז שדימו ארוחת שישי של מגישה עם שיער שחור ואולפן שמעוצב כמו מטבח, אבא שלי הופיע אצלה ויחד הם בישלו ברווז. הברווז יצא מהתנור מפוחם. אבא הסביר למיכאלי ולצופים ש"זה מהמחנות".

אף אחד לא צחק. תלונות הציבור עשו את שלהן ונשיא קשת אורי שנער הבטיח פומבית שזאת הייתה הופעתו האחרונה של דודו גבע בשידורי קשת. הברווז נשרף, גם אבא.

הברווז הראשון שצייר גבע בגיל 26

זאת אנקדוטה חמודה שאני אוהב לספר אחת לכמה זמן, אבל יכול להיות שהיא מספרת סיפור גדול יותר. או שבעצם יכול להיות שהיא לא, ופשוט אין לי ממש מה לומר על הברווז.

"למה דווקא ברווז?" היא שאלה שאנחנו רגילים להישאל, אחותי ואני, במיוחד בעיתויים כאלה – כשיש תערוכה ואין עם מי לדבר חוץ מאיתנו, כי דודו גבע מת. אז מה הוא היה יותר, אבא או ברווז? הברווז היה כמו אח שלכם? למה דווקא ברווז?

הברווז בשנות ה-70

זה לא שאין תשובה חכמה לשאלות האלו, כמו שאנחנו פשוט לא יודעים. הברווז נברא בתחילת שנות ה-80. הוא היה כאן לפנינו. לא היינו שם, לחזות בו קורם עור וגידים. זאת הייתה עובדה מוגמרת. יש לנו אמא, ויש לנו אבא שמצייר ברווזים בעיתון. יותר מזה, השנים הגדולות של הברווז היו נחלת העבר בילדות שלי. את התקופה שהוא פתח את עיתון "חדשות" (או שהיה עיתון "חדשות") ועיטר את הפוסטר הממלכתי של יום העצמאות, אני לא זכיתי לראות.

הברווז בשנות ה-80

באמצע שנות ה-90, ואחרי ששחרר את ספר "הברווז", אבא התרחק מעט מבעלי הכנף. היה לו מדור סאטירי ב"מעריב", הוא פרסם איורים יפים בצבעי מים, ואיזה ברווז פה ושם. אולי הוא הרגיש שהברווז באמת קצת שרוף ושצריך לקחת הפסקה מכל הצהוב הזה.

אבל זה לא עשה לו טוב. הוא היה מדוכדך, הוא נשחק. הייתי בא לפעמים למשרד שלו אחרי הלימודים, והיינו הולכים לדומינוס פיצה, סניף המשלוחים, והמצב היה כל כך עגום שהיינו יושבים שם לאכול. בסניף עצמו. מול הטלפנים.

לא משנה כמה שנואה עליי התיאוריה שדודו גבע הוא הברווז והברווז הוא דודו גבע, היא תמיד איכשהו נכונה. קרוב לשש שנים אבא נמנע ככל האפשר מלבשל ברווזים, והוא לא היה מאושר.

הברווז בשנות ה-90

ואז הוא עזב את העבודה. ואז הוא עזב את הבית. ואז הוא עזב כל מה שמריח ממסחריות. הוא פיתח אג'נדה חתרנית ואכל לכולנו את הראש. כל מה שהוא רצה זה שהאמנות שלו תעקוף את הוצאות הספרים והעיתונים הגדולים ותגיע לקהל ישירות, ושכל יוצר – מתחיל כוותיק – יצטרף אליו למהפכה.

וכשהגיעה פנייה מעיתון "העיר", אבא אמר כן, אבל בתנאים שלו. לא משהו סטנדרטי, משהו פרוע. בעיתוי לא מקרי הוא הוציא מהפריזר את הברווז. עכשיו הוא גבע של המאה ה-21, והברווז יעביר הילוך יחד איתו, יחד הם ייסעו אל התהום. 

"שתיקת הברווז" לא היה מדור פשוט לקריאה - כי אבא עשה הכל כדי שיהיה לא קריא. לפעמים היה צריך לסובב את העיתון – פיזית, ארבע פעמים – כדי להצליח לקרוא סטריפ קומיקס אחד, בפונט קטנטן, בקו מרושל. זה מה יש, ככה זה יהיה מעכשיו.

הברווז של שנת 2004 לא היה מזהה את הברווז של 1984 בראי. מדמות כל כך מתוקה שחייכה אפילו מתחת לסכין הקצבים, הברווז הפך ליצור מריר ואכול פרנויות, מסתובב אבוד ברחובות, זועק את זעקתו הלא ברורה לעולם שמפנה לו עורף.

משבוע לשבוע זה רק הלך והסלים. העורכים לא הבינו מה עובר על אבא, והם לא היו היחידים. אבל אנחנו הבנו. הבנו כי היינו שם, כי ראינו אותו. הוא היה באקסטזה, משחרר פנזינים, מקים חבורות מחתרתיות.

אבא והברווז איבדו קשר עם המציאות, אבל זאת לא הייתה אשמתם, טען אבא, כי המציאות התחילה, המציאות המכוערת וחסרת המעוף. הברווז לא יכול להמשיך לחייך כשהסכין שמרחפת מעליו כל כך גדולה.

זה לא הפתיע אותנו שאחרי שלוש שנים החליטו ב"העיר" לנתק מגעים עם הגבע הזה. נפלה טעות במטבח, זה לא הברווז שהם הזמינו.

הברווז לפני מותו (2005)

ואז הברווז מת. כי אבא הרג אותו. מה זה הרג אותו - הוא עינה אותו בייסורים. ואחרי חודשים של גסיסה איטית, סוערת ומצחיקה עד כאב, הכותרת של המדור זעקה "נפיחה אחרונה", ובדואר חיכה לאבא מכתב פיטורים.

אבל הוא לא הזיל דמעה, לא על עצמו ולא על הברווז. הוא שקד על ספר שיאסוף את כל המדורים ויתאר, שלב אחרי שלב, את המסע שעבר הברווז מהקמתו ועד הקבר. את הספר חתם בסימפוניה שהייתה ביזארית כמו שהייתה גאונית. זה לא היה קומיקס. אלו היו יצירות אמנות מבעיתות שתיארו את הברווז נע בלימבו, בין גן עדן וגיהינום.

ואז אבא מת.

היום, מרב מיכאלי כבר לא מנחה בטלוויזיה. אורי שנער כבר לא נשיא קשת. בערוץ 2 אין תכניות של מגישה עם שיער שחור ומטבח מזויף. אבא איננו. אבל הברווז, הוא כבר לא שרוף. סתם נורא חסר.

ביום רביעי (ה-15.2) תיפתח במרכז נווה שכטר (רח' שלוש 43 ת"א) תערוכת מכירה מעבודותיו של דודו גבע. מחירי העבודות: 500-50,000 ש"ח. בתערוכה יושק גם ספר הילדים "בובוש והירח" אותו כתב גבע בשנות ה-80, שמעולם לא ראה אור ויימכר במהדורה מוגבלת. שעות פתיחת התערוכה: ד' ב-20:00, ה' בין 10:00 ל-19:00, ו' בין 10:00 ל-14:00. הכניסה חופשית. פרטים נוספים באתר

 

11 דברים שבטח לא ידעתם על דודו גבע

1. בערב גיוסו למלחמת יום כיפור הוא נשלף מהיחידה והתבקש לצייר על קירות חדר האוכל כדי להרים את מורל החיילים.

2. רפאל איתן ז"ל (רפול) היה בן דוד של סבתא שלו.

3. הוא פחד מרופאים ובעיקר מרופא השיניים. אצל רופא המשפחה ביקר פעם אחת בלבד, בגיל 40, ולא חזר לביקור נוסף מאז.

3. לאחר גירושיו נעשו ניסיונות לשדך לו את נורית גפן.

4. הוא צייר את כל השלטים בתל אביב של איסוף קקי של כלבים. עד היום הם מעטרים את הרחובות. יש הטוענים שלקחו לו 10 שניות בלבד לצייר כלב.

5. באחד מערבי הסילבסטר הוא שמע זיקוקים, התחבא מתחת לשולחן בבהלה וטלפן לילדיו בדאגה כי חשב שהתחילה המלחמה.

6. בתא השירותים בביתו היה תלוי כתב התביעה של תמר בורנשטיין-לזר, יוצרת "קופיקו", אותו הגישה לאחר פרסום עבודתו "קופיקו באושוויץ" במקומון העיר.

7. הוא צייר את כל המעברונים של האירוויזיון הראשון ששודר בארץ.

8. הוא צייר את העטיפה של הספר "געגועי לקיסינג'ר" של אתגר קרת.

9. הברווז שלו קישט במשך שנים את התפריט והקירות של מסעדת "פקין" בצהלה.

10. בשנת 1997 הוא הוטס ללונדון לפגוש את להקת הספייס גירלז במסגרת כתבה למעריב.

11. בסטודיו שלו הייתה תלויה תמונה של היטלר עם הכיתוב "שי לקוראי ידיעות אחרונות".