מחוץ לתיאטרון המלכותי היימרקט בלונדון נמתח תור ארוך של נערות נרגשות. הן קיפצו וצחקקו ודחפו זו את זו כדי לראות אם מישהו יוצא מחדר האמנים. לבסוף דשדש החוצה המישהו הנחשק וכולן צרחו והתנפלו עליו בבקשות לסלפי. הבחור הזה לא היה זמר פופ ולא יוטיובר נחשק, הוא היה שחקן תיאטרון יחסית אנונימי בגיל העמידה ששיחק את אבא של ורוניקה במחזמר "הת'רס" שהוצג באותו בניין לפני שעה קלה. "תחתום לי על התכנייה, סר", התחננה טינאייג'רית מתנשפת, מתברר שהיא וכל חברותיה קנו תכניות של ההצגה ב-10 דולר לחתיכה כדי שהקאסט יחתום עליהן, וגם כי לשמור בבית תכנייה מהצגת תיאטרון ב-2019 זה הכי קול.
משהו חדש קורה בממלכת מחזות הזמר, המדיום הטראשי שעד לאחרונה היה מזוהה בעיקר עם מלכודות-תיירים ועם הומואים שמחליפים פרטי טריוויה על איזו דיווה גילמה את ולמה קלי ומתי. זה התחיל, כך נדמה, ב-2015, עם ההתפוצצות של "המילטון" בברודוויי. מחזמר ההיפ-הופ החתרני על האבות המייסדים של ארה"ב הפך לתופעה תרבותית שחרגה מגבולות עולם התיאטרון, לא רק כי הנשיא אובמה הכתיר אותה כיצירה החשובה של ימינו וקידם אותה בכל הזדמנות, אלא בעיקר כי היא הצליחה לסחוף את דור האייפונים הצעיר שבדיוק היה שקוע בעוד סיבוב של קנדי קראש. בני נוער בארה"ב התמכרו לפסקול הכיפי והעדכני של "המילטון", הורידו אותו בהמוניהם לנייד, צילמו את עצמם ברשתות שרים את "My Shot" ונדנדו להורים לקנות להם כרטיס להצגה. אפשר למצוא ביוטיוב שלל סרטונים שמתעדים תגובות של ילדים כשהם מקבלים בהפתעה כרטיס ל"המילטון", בדיוק כמו טרנד הסרטונים שתיעדו בזמנו תגובות של ילדים שמקבלים כרטיס לדיסנילנד. די מדהים, אם זוכרים שמדובר בהצגה באורך של שלוש שעות על פוליטיקה אמריקאית עם שירים על דיוני קבינט ושיטות ממשל.
"המילטון" פרץ את הסכר, והנוער נהר. ברודוויי ניצלה את ההזדמנות כדי לקרוץ לקהל החדש עם מיוזיקלז קופצניים שמבוססים על סרטי נעורים פופולריים כמו "מעודדות צמודות", "לא רק בלונדינית" ו"ילדות רעות". עוד ועוד מיוזיקלז שילבו היפ-הופ ומוזיקה עכשווית ברפרטואר, העלו סיפורים בנושאים בוערים כמו אינטרנט וכוכבי יוטיוב ושיימינג או אפילו יצרו קליפים באמצעות גולשים. המחזמר "הת'רס" (על פי סרט האייטיז שנקרא בעברית בזמנו "מלכות הכיתה") מ-2010 נשלף מהמחסן והועלה מחדש בתיאטראות נחשבים בלונדון, צובר פאנדום הולך וגדל של נערות ששמות סקראנצ'י אייטיזי בשיער והולכות לראות את ההצגה שוב ושוב. מיוזיקלז הם כבר לא הניג'וס התיירותי הזה שההורים גוררים אליו את הילדים אחרי ביקור הכרחי בביג בן ובמוזיאון, אלא אטרקציה שהילדים הולכים אליה לבד, עם החברים, אחרי שלמדו בעל פה את כל המילים בבית, ונשארים אחר כך לצרוח שעה ברחוב שהשחקנית של הת'ר תחתום להם על התכנייה.
יש בזה מידה של צדק פואטי, שדווקא בעידן הבינג' הנצחי על הספה, נגלה מחדש את הכוח של התיאטרון החי. "יש גבול לכמות הסדרות שאפשר לראות", שר ג'יימס קורדן בנאמבר הפתיחה של טקס הטוני האחרון, "לפני שהעיניים שלך מזדגגות והמוח מתחיל להיטשטש. אז כשנמאס לך מדימויים על מסך שטוח ושחקנים שכבר מתו - עזוב את הספה ובוא לראות מופע מסוג אחר, שבו הכול חי ואנשים אמיתיים יוצרים סיפור רק בשבילך". זו אבחנה מדויקת למה שקורה עכשיו בתחום: המיאוס בנטפליקסיאדה, הרנסאנס של ברודוויי.
כי אם כבר תיאטרון - אז הכי בגדול שיש, הרי לא עזבנו את נטפליקס בשביל לראות הצגה מינימליסטית של שני אנשים ממלמלים ליד שולחן. שיהיה ספקטקל, שיהיו ריקודים, שתצרח לנו המוזיקה באוזניים, שתיפול שנדליר מהתקרה. שנחרוש אחר כך על השירים האהובים עלינו באוזניות וניקח איתנו את החווייה לכל מקום. וכך דור ה-Y גילה מחדש את המיוזיקל, שעתיים-שלוש של סחרור חושים שאי אפשר לגלוש מולן בפיד. דווקא הוא מחזיר את התיאטרון לימי תהילתו.
יוצאים מהמתנ"ס
בישראל, כידוע, הטרנדים מאחרים לבוא, אבל הם כמעט תמיד מגיעים בסוף. בשנה שעברה קבוצה של בני נוער חברה יחד ממקומות שונים בארץ כדי להעלות גרסה מקומית של "המילטון", לגמרי לבד. פעם, אם בני נוער העלו מחזמר זה היה כי המורה לדרמה הכיר להם את היצירה במסגרת כיתתית או מתנ"סית. היום הם לא צריכים שום תיווך של חוג או בית ספר, הם שומעים פסקולים של מחזות זמר בספוטיפיי כמו שילדים אחרים שומעים ביונסה. הם יודעים שהם ימצאו שם מוזיקה עכשווית ומעודכנת, סיפורים מסעירים ואולי גם הבטחה כמוסה לראות יום אחד את המוזיקה קמה לתחייה על במה.
אמנם, התיאטראות הרפרטוארים ממשיכים לחיות בעבר ולייבא לארץ בעיקר מחזות זמר ישנים או לכל המשפחה. שוב צלילי המוזיקה, שוב סיפור הפרברים, שוב אוליבר טוויסט. אבל יש גם תקווה: בחודש הבא ייפתח תיאטרון ישראלי חדש, "תיאטרון תל אביב", שמגדיר את עצמו כבר בסלוגן כ"הבית הרשמי של מחזות הזמר בישראל". אמנם הוא פותח את העונה בעיקר עם קלאסיקות כמו "אנני", "סלאח שבתי" ו"יוסף וכתונת הפסים המשגעת", אבל גם יעלה בקרוב את "רוק בבית הספר" החדש יחסית ואת "צ'פלין" המאוד לא ישראלי במהותו, והמייסד מאור מימון מבטיח שיהיה פה ברודוויי. בנוסף, הפקה פרטית תייבא לארץ בקרוב את "לא רק בלונדינית" ואולי תעורר תיאבון לעוד יוזמות דומות בעתיד, אז מי יודע, אולי עוד נזכה לראות בארץ הקודש להיטים טריים מהטוני ויצירות עדכניות שאשכרה מתכתבות עם תקופתנו במקום לספר לנו על ילדים יתומים מהמאה ה-19.
בסך הכול, זה לא מופרך שהמיוזיקלז יזכו לתחייה מחודשת גם בישראל. אנחנו כבר מגדלים את הילדים שלנו על ברכי פסטיגלים וסרטי דיסני ודרמות מוזיקליות, הם מבינים את השפה, היא טבעית להם. זה רק ההיצע שחסר, והם מתרגלים שמחזמר זה רק עניין לפעוטות ושמגיל 12 בערך התיאטרון הופך להיות ליא קניג על תפאורת סמרטוטים מהרהרת על השואה. צריך להראות להם שתיאטרון יכול להיות גם כיפי, בועט, מרדני, תוסס, אמיתי ורלוונטי. שתיאטרון הוא גם היפ-הופ, סקס, ריקודים, פסקול לוהט, תככים, פאן, טינאייג'רז שצובאים על הפתח כשהם מנפנפים בהתרגשות בתוכנייה. תיאטרון לא חייב להיות הדבר המבאס הזה שהמורה גוררת אותך אליו כי לומדים את הסיפור הזה לבגרות. הוא יכול להיות גם מקום בילוי אמיתי, שבו הכול קורה לנגד עיניך: רועש, מסעיר חושים, מלהיב. ובעיקר, חי.