שלושה ספרים שנכתבו על ידי נשים מתמודדים השנה על פרס ספיר. שלושה מתוך שנים עשר, והרשימה עוד תצטמצם בהמשך ותהפוך לרשימה מקוצרת של חמישה ספרים שממנה ייבחר הזוכה. עד כמה אני בעצבים מהכמות הזניחה של נשים המועמדות ברשימה הארוכה לפרס ספיר? ובכן, מאד בעצבים. עד כמה אני מופתעת מזה? ובכן, אפס מופתעת. למה זה קורה לדעתי? כי זה הרי לא שנשים כותבות או מפרסמות פחות, או שהן כותבות ספרות פחות איכותית. ממש לא. אם תשאלו אותי, הכל טמון בקריאה לא הוגנת. מקריאה תיפתח הרעה.
כשספר רואה אור תחת שם של גבר הוא מיד מקבל יותר קרדיט. מיד. ההתכווננות לקראת קריאת ספר שנכתב על ידי גבר היא מכבדת, והספר נקרא בדרך כלל בכובד ראש וברצינות הראויה. מחפשים בו סאבטקסט תחת כל עץ רענן, אפילו במקומות שאין. לא אחת יקרה שכל נפיחה של דמות תתפרש כביקורת חדה ומושחזת על הניאו-קפיטליזם. אבל עם נשים? פונקט. כמעט כל מה שנכתוב יזכה ליחס של פטפטת רגשנית. גם אם נהיה דוקטוריות או פרופסוריות, הקוראים שלנו (בעיקר הגברים שבהם, מה לעשות, אבל גם חלק מן הנשים) יקראו את היצירות שלנו כפְשט, בלי שום ניסיון להבין את הדרש.
תשמעו סיפור: ב-2017 פרסמתי רומן. "כותבת הנאומים" קראו לו והוא עסק בפוליטיקאית שנויה במחלוקת שסוד אפל מעברה נחשף. לא ארחיב כדי לא לספיילר, רק אגיד שבסמוך לצאתו נכתבו אודותיו שתי ביקורות בעיתונים מרכזיים. כבר נחמד. אלא שמה? שתי הביקורות היו כמעט הפוכות - ופה חשדתי. המבקרת שבחנה את הספר שלי (שהיא דוקטור בעצמה, אגב), טענה שהרומן שלי מצליח לרענן בסוגיות נפיצות ושחוקות, שאני "כותבת אינטליגנטית" ושהרומן שופע אירוניה מודעת. לעומתה, המבקר (שאני מעריכה מאד, בלי קשר), לא התייחס לרבדים המורכבים ברומן או לעיסוק שלו בתרבות המשסה נשים זו בזו, בתפיסה האמביוולנטית לגבי תרבות הילודה הישראלית, בהגדרת האימהות וכיוצא בזאת. למעשה, את הביקורת הוא חתם בטרוניה על כך שהרומן שלי מעודד ילודה, למרות שכתבתי אותו ביד אחת כשהיד השניה שלי קושרת לעצמי את החצוצרות.
אפשר לפטור את השונות בין הביקורות כסבירה. אפשר לטעון - ואני לא אומרת שזו תהיה טענה מופרכת - שאני פשוט סופרת מוגבלת, שהספר שלי נטול מורכבות, שהמבקרת נתנה לי הנחות, ושלא השכלתי להסוות באופן מספק את הרעיונות שלי בטקסט. אז מה אם עשיתי דוקטורט שנשען ברובו על תאוריות מפרגמטיקה של הלשון, זה עוד לא אומר שאני יודעת איך לשתול השתמעויות. האינטואיציה (הנשית) שלי אומרת שפערים כה גדולים בין שתי ביקורות יכולים להיות מוסברים רק בדרך אחת, והיא נוגעת לביטוי המאוס ביותר אי פעם בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כן, ניחשתם, הביטוי הוא "הבניה חברתית".
כשלמדתי תורת המשפט, למדתי על התיאוריה הנון-פוזיטיביסטית של רונלד דבורקין. דבורקין דיבר רבות על פרשנות החוק, וטען כי יש לפרש חקיקה באופן שמציג באור הטוב ביותר את מכלול ההיסטוריה המשפטית. ואם נגנוב את הטרמינולוגיה של דבורקין - ובהיותי אישה אני כמובן לא יכולה לכתוב שום דבר מקורי, ואני בוודאי גונבת מאיזה גבר - הייתי אומרת שבדרך כלל, כשקוראים סופרים גברים, הפרשנות של כתיבתם מאירה אותו באופן הטוב ביותר האפשרי. לעומת זאת, כשקוראים סופרות מפרשים את הטקסט באופן שמציג באופן המחורבן, הרדוד וקל הדעת ביותר את הכוונות שעומדות מאחוריו.
הסטנדרט הכפול שמיושם על כתיבה נשית לעומת כתיבה גברית הופך את פרס ספיר לתחרות שתוצאותיה כמעט ידועות מראש. זה פשוט לא כוחות, כי כשגבר כותב ספרות הקורא ייגש לקריאה בחיל ורעדה, אבל כשאישה כותבת ספרות, הנחת המוצא תהיה שכתבה רומן ארוטי למשרתות. אפילו אם אישה תכתוב את "החטא ועונשו", יחפשו אותה בקטנות כדי לאתר מקומות שבהם היא גלשה למחוזות של "הלביאה הלוחמת".
חשוב לי להדגיש: הטיעון שאני מעלה פה הוא לא טיעון של אפליה מתקנת (לא שיש לי בעיה עם אפליה מתקנת, כשהיא נדרשת). הטיעון שלי לגבי הרשימה החדשה של הפרס הוא טיעון של אפליה, נקודה. לדעתי, נשים שכתבו ספרים טובים יותר מהספרים שכתבו גברים ושנכנסו לרשימה הארוכה של פרס ספיר, זכו לכתף קרה ולהתעלמות מפני שהן נשים. ואלה נשים שיש להן מקום ברשימה הזו בזכות ולא בחסד, בעיקר כשלוקחים בחשבון את היסטוריית הזכיות בפרס - בחמש השנים האחרונות זכו בפרס ארבע נשים וגבר אחד - וזה היה גם היחס בין גברים ונשים ברשימה הקצרה של השנה שעברה. אז מה קרה פה השנה?
לא מיותר לציין שההטיות נגד נשים, בדיוק כמו כל הטיה נגד קבוצות ייחוס, אינן מתוך כוונה רעה. למעשה, רוב האנשים בכלל לא מודעים להטיות שלהם. אלו נקודות עיוורון שטבועות בנו כל כך חזק שאנחנו בכלל לא מבחינים בהן. בדיוק בגלל זה חשוב שנהיה מודעים להטיות הללו, על מנת שנפעל באופן אקטיבי כדי לשנות אותן. והדברים שלי מקבלים משנה תוקף ומשמעות אם לוקחים בחשבון את החשיבות של סיפורים בעיצוב התודעה שלנו. את העובדה שככל שנדיר נשים ממוקדי ההשפעה של העולם הספרותי - כך הסיפורים שלהן ישמעו פחות ופחות במרחב הציבורי. את זה שסיפורים הם כלי נהדר לעידוד אמפתיה כלפי האחר, להצפת בעיות ומצוקות חברתיות, לנורמליזציה של השונה ולשינוי עולם.
אז מתי כל זה ישתנה? פשוט מאד. כשהקוראים שלנו, ואני משתמשת פה בלשון זכר במכוון, יבינו שאם יתנו לנו קצת קרדיט זה לא אומר שאנחנו בהכרח נרוץ לגהץ איתו בזארה, אפילו שאנחנו נשים. ולסיום סיומת, קריאה אישית ממני: יאללה אדוה, גיא ואסתר! תראו להם מה זה! בכל מקרה, אם אתן לא זוכות השנה, את הרומן הבא שלכן תמיד תוכלו להוציא תחת שמות העט ג'ורג' אליוט (שנולדה וחיה בשם מרי אן אוונס), רוברט גלבריית (שכתבה את ספרי "הארי פוטר" בשמה - ג'יי. קיי. רולינג) או ז'ורז' סאנד (שנולדה כברונית אמאנטין-לוסיל-אורור דוּפן) ולזכות בשנה הבאה.
מגי אוצרי היא סופרת, פובליציסטית ומדריכת כתיבה