אהבה ודעות קדומות, פרק 1 / אורלי קראוס ויינר
ג'ון לנון כתב פעם שהחיים הם מה שקורה לנו כשאנחנו עסוקים בתכנון תוכניות. תמיד הייתי מעריצה נלהבת של יצירותיו, אך על הקביעה הזאת חלקתי. בכל לבי האמנתי שתכנון מדוקדק של החיים בכלל ושל כל יום ויום בפרט הינו המפתח להגשמת חלומותי. כך גם קיוויתי שאם אדבק בתכנון שכזה אגיע להגשמת היעד המרכזי שלי בשבע השנים האחרונות: סיום לימודי הרפואה ועבודה כרופאה מן המניין במחלקת האשפוז בבית החולים לילדים "דנה" שבתל אביב.
האדם היחיד שהצליח מדי פעם להסיט אותי מביצוע התוכניות היומיות המוקפדות שלי הוא אחי התאום ערן, שאמנם צעיר ממני בשלוש עשרה דקות אבל מתנהג כאילו הפער בינינו עומד על שלוש עשרה שנים לפחות. ערן סובל מהפרעת קשב וריכוז, ולכן הוא עוד יותר ילדותי ומרוכז בעצמו. באופן מפתיע, התוצאה רבת-קסם. אני אוהבת אותו בכל לבי למרות מגבלותיו, אף על פי שהוא מסוגל לשלוח לי מסרונים היסטריים שיוציאו אותי מהמיטה באמצע הלילה רק מפני שהוא שוב הסתבך במשבר עם הבחורה התורנית של השבוע, שרצתה אותו יותר מדי או שלא רצתה אותו בכלל.
לא שיש לי פתרונות קסם לעניינים שבינו לבינה, בכלל לא; אילו היו לי, ודאי לא הייתי כבר שלוש שנים במצב המתסכל של רווקוּת מאונס. אבל ערן נהג לומר שההיגיון הבריא שלי עוזר לו לשמור על פרופורציות. ולי זה הספיק כדי לזרוק מיד הכול מהידיים ולהתגייס לעזרתו ברגע שהכריז על מצב חירום. אולי גם מפני שבגללי ערן נחשב לכבשה השחורה של המשפחה, וזאת על רקע היותי "התגשמות החלום הרטוב של כל ההורים הצפון–בורגנים באשר הם," כפי שהוא בחר להגדיר זאת.
אבל בערב שבו עמדתי לחזות בהתגשמותו האולטימטיבית של המשפט המפורסם של ג'ון לנון חשבתי שערן ממש הגזים. בשמונה בערב, בדיוק כשיצאתי מהמקלחת, אחרי משמרת ארוכה ומבאסת שהחלה בשבע בבוקר, הוא שלח אלי מסרון ובו כתב שהוא יושב לבד בביסטרו בר במתחם יכין בפתח תקווה והתחנן שאבוא להיפגש אתו.
המקלחת הייתה אמורה לרענן אותי כדי שאתחיל להתכונן למבחן שלב א' בהתמחות. הצלחה מוחצת במבחן האימתני הזה הייתה מעניקה לי יתרון בתחרות הבלתי נראית אך המורגשת היטב בין המתמחים על תשומת לבה של מנהלת המחלקה הקשוחה, פרופ' אירה רבינוביץ. וזה היה מגשים את שאיפתי מיום כניסתי למחלקה, להישאר שם בתור רופאה מן המניין.
למרות כל האמור לעיל, נימת המצוקה של המסרון גרמה לי לשקול שוב את תוכניותי. העניין עם פתח תקווה היה מוזר כשלעצמו, כי ערן מעולם לא עזב את גבולות תל אביב שלא לצורכי עבודה, וודאי שלא חלם לצאת לבלות במקומות שנקראו "מתחם יכין".
החלטתי לפנות למצפונו וטענתי שעלי להתכונן למבחן קשה שיקבע את עתידי בטווח הקרוב. בתגובה כתב לי ערן שהוא בטוח שהחומר הלימוד למבחן לא יברח, אבל הוא לא יכול להתחייב שהוא עצמו לא יימלט מהארץ בגלל אותה מצוקה שעליה הוא חייב לדבר אתי. ואם אני מוכנה לאבד את אחי היחיד לטובת ניו יורק, או איזו מטרופולין אירופית מדליקה שבה ישמחו להשתמש בכישוריו הייחודיים, אז בבקשה, שאמשיך ללמוד למבחן החשוב.
נאנחתי, קמתי וסקרתי את הארון בחיפוש אחר בגדים שיהלמו את הישיבה בבר פתח-תקוואי - צירוף מילים שבמבט ראשון מכיל סתירה פנימית. יסלחו לי תושבי מלאבס, אבל קשה לי להאמין שכאשר יואל משה סלומון הגיע לראשונה לאותו עמק עכור עתיר יתושים ומלריה, הוא הכריז באוזני חבריו מזרקי וברנט, "יאללה, חבר'ה, בואו נייבש מהר את הביצות כדי לפתוח כאן כמה ברים שנוכל לדפוק בהם צ'ייסרים אחרי יום עבודה מפרך בנטיעת איקליפטוסים."
לא שאני איזו נמרת ברים תל-אביבית מתנשאת, האמת היא בדיוק הפוכה. לצערי, אני חתולת בית מצויה. את כל ההשכלה שלי על ברים ומקומות בילוי תל-אביביים שאבתי מניסיונותיו של אחי להפוך אותי לאשת כרך מגניבה. ללא הצלחה, כמובן.
ערן הוא בלש פרטי ושותף באחד ממשרדי הבילוש הכי משגשגים באזור המרכז. המקצוע מתאים לו כמו כפפה ליד, בעיקר משום שיש לו קוצים בישבן, בתוספת הרפתקנות, אומץ לב, אינטואיציה מפותחת ואהבה בלתי נדלית לחיי לילה. לכן הוא גם אורח כבוד בכל בר, מועדון או מסעדה תל-אביביים שמכבדים את עצמם. אם מוסיפים לכך גם את הופעתו הנאה ואת הכריזמה השופעת שלו, אין פלא שאחי הצעיר ממני בשלוש עשרה דקות נחשב למוסד בלייני בפני עצמו. אבל למרבה הצער, זה לא מספיק לו. הוא רוצה שגם אני אהיה מגניבה כמוהו ומנסה להפוך אותי לכזאת בכל הכוח. ניסיונותיו רק הוסיפו לי תסכול ומפח נפש כשפעם אחר פעם גיליתי שאני משתעממת בהמולה הנלהבת והמעושנת, זאת שהחבר'ה המעודכנים כינו "הסצנה".
לא יכולתי להרשות לעצמי לשתות הרבה אלכוהול, כי תמיד הייתי לפני משמרת או אחריה, ומשקה אחד כבר גרם לי לשקוע בשינה עמוקה. בקיצור, נחשבתי למקרה אבוד בתחום הזה. לכן אותו מסרון גרם לי גם שמץ של עלבון. חששתי שאולי הוא החליט שמכיוון שאני לקוית למידה בתחום, כדאי להתחיל אתי בקטן, באיזה בר נידח במתחם יכין, שעל פי שמו הוקם כנראה על חורבות מפעל שימורים ישן.
הרגשתי כעוסה ופגועה במקצת והחלטתי להוכיח לו שאני לא טעונת טיפוח כמו שהוא חושב. לבשתי את הבגדים הכי מעודכנים שמצאתי בארון, ג'ינס ליווייס משופשף שהגזרה שלו גבוהה קצת יותר מהמקובל, אבל הוא הלם את גזרתי העגולה ושיווה לרגלי מראה מוארך, וגופיית טריקו עם הדפס פייטים שחברה חובבת שופינג קנתה לי ליום הולדתי העשרים ותשע, לפני חודשיים. להשלמת המראה האופנתי-אך-לא-מתאמץ נעלתי מגפונים חומים וזרקתי על כתפי ברישול ז'קט ג'ינס. כשהתאפרתי מול המראה והברשתי את רעמת שערי הסוררת, חשבתי לעצמי שאני קצת מגזימה בהכנות. אחרי הכול עמדתי להיפגש עם אחי בבר בפתח תקווה ולא עם נסיך חלומות בארמון שנברון בווינה. בכל זאת התזתי על עצמי קצת בושם ונפרדתי בחיוך מרוצה מהמראה.
הביסטרו-בר במתחם יכין הפתיע אותי באווירה החמימה והעדכנית למדי ששררה בו. הוא נראה כמו בר שכונתי חביב שכמוהו אפשר למצוא גם בפרוורי תל אביב, פריז או לונדון. המקום היה קצת חשוך אבל לא יותר מדי, שלושה מתוך חמשת השולחנות שניצבו במרכזו נתפסו על ידי זוגות, וסביב שולחן נוסף ישבה משפחה נחמדה למראה.
ערן נופף לי מהבר, שלידו ישב כמעט לבדו. "נעמה!" הוא הרעים בקול הטנור המתנגן שלו, "אחותי היחידה! איזה יופי את נראית! נכון שהיא נראית פצצה?" הוא בחר לשתף את הברמן בהתרשמותו.
"לגמרי," חייך הברמן, שנראה צעיר מאתנו בחמש שנים לפחות. תגובתו הנלהבת מדי גרמה לי מיד לחשוד שאחי התאום שיחד אותו קודם בטיפ נדיב כדי שישתף פעולה.
"תודה," אמרתי לו בכל זאת, כי אצלנו בפולניה נהוג להודות למי שמחמיא לנו, לא משנה אם שילמו לו או לא.
למעשה, מי שהיה היפה מבין שנינו באופן חד-משמעי שאין לערער עליו היה כמובן ערן. כמו טיפת מים לחברתה הוא דמה לאבא שלנו, שנחשב לנסיך הגאות והשפל בקיבוץ שבו נולד וגדל אשר שכן על חוף הים.
למרבה הצער, אני ירשתי את תווי פניה של אימא, על האף הגבנוני והסנטר המרובע. רק העיניים הכחולות הגדולות ועצמות הלחיים הגבוהות, שאותן בכל זאת ירשתי מאבא, הצילו אותי מלהיחשב ממש מכוערת בעיני עצמי.
"מה תשתי?" שאל אחי, "מכינים פה יופי של מוחיטו."
"ערן, הקפצת אותי באמצע לימודים לבחינה ויש לי כוונות רציניות לחזור אליהם," הזכרתי לו בשמץ של עצבנות. "אז אם לא אכפת לך, אני אשתה סודה."
"בסדר, בסדר." הוא משך בכתפיו וביקש מהברמן עוד בירה לעצמו וסודה בשבילי.
"אז מה היה כל כך דחוף?" שאלתי אחרי שהגיעו המשקאות והברמן התרחק. "אל תגיד לי שהתאהבת בבחורה מפתח תקווה!"
"איך, איך את קוראת אותי כמו ספר פתוח," הוא ענה באנחה. "לא רק שהתאהבתי בבחורה ממלאבס, היא גם לא שמה עלי בכלל."
"מה עוד חדש?" שאלתי. "מתי כבר תבין שיש סוג של בחורות שהוא מחוץ לתחום בשבילך? היא בטח עובדת בהיי-טק, יש לה מינוי שנתי לסינמטק, אוכלת קינואה וטופו, לובשת בגדים מחומרים ממוחזרים ונופשת בעמוקה."
"איך ידעת?" תאומי הביט בי מופתע. "זה בדיוק התיאור של לירון, רק בלי הנופש בעמוקה. היא יותר בעניין של סדנאות ויפסנה בערבה או משהו כזה."
"סדנאות ויפסנה?" הפעם בא תורי להיאנח. "ערן, אתה רציני? הרי אתה לא מסוגל לסתום את הפה שתי דקות רצופות. נראה לך שתצליח להיות עם בחורה שהתחביב שלה הוא לשתוק במשך שבועות?"
"אבל היא מקסימה! אולי היא תהפוך גם אותי לרוחני," הכריז אחי בהתלהבות, הרים מהבר את הטלפון החכם שלו והחל לדפדף בו. "תראי אותה," הוא הצביע על תמונה של בחורה שבאמת דמתה לפיית יערות מצויה, על שערה הבהיר והגולש ועיניה המצועפות.
"עכשיו את מדברת לעניין." הוא החזיר לי חיוך. "האמת היא שאני כבר משועמם מהבלייניות התל-אביביות. כולן חיות בסרט ועפות על עצמן בלי שום כיסוי."
"יכול להיות שהתחלת להתבגר?" נמלאתי תקווה מחודשת לעתידו של תאומי.
"את חושבת?" ערן שלח בי מבט שחציו מודאג וחציו מרוצה. לפתע הרים את עיניו אל מעבר לראשי וקרא, "היי, יַלי! מה אתה עושה כאן?"
"היי, ערן, נדמה לי שאמרתי לך שאני עובד פה לא רחוק," שמעתי קול בס גברי מאחורי והסתובבתי מיד. לבי החסיר פעימה כשראיתי גבר שחור, גבוה ומרשים ביותר שדמה קצת לשחקן דנזל וושינגטון ואולי אפילו הזכיר במעומעם את סידני פואטיה, שחקן הקולנוע המיתולוגי שכיכב באחד מסרטי הקלסיקה האהובים עלי ביותר, "לאדוני באהבה".
"אה, נכון," אמר ערן כלאחר יד ומיד המשיך והצביע עלי. "תכיר, זאת אחותי. דוקטור נעמה מילר. גם היא רופאה בבית חולים לילדים. נַמי, זה דוקטור ילי מקונן, קולגה מ'שניידר'."
"נעים מאוד." ילי לחץ את ידי, וכף ידו הייתה גדולה וחמה. עיניו החומות עטפו אותי במבט מתעניין ושתי גומות חן נפערו בלחייו כשחייך. הרגשתי שאני מסמיקה ומיהרתי למשוך את ידי מידו אחרי השנייה המנומסת שנקבעה במדריכי התנהגות נאותה.
"אתה אחרי העבודה או לפניה?" התעניין אחי. "כי אם סיימת את המשמרת, אולי תצטרף אלינו לבירה?"
"אני לא רוצה להפריע לכם," אמר הקולגה בעודו בוחן את פני בהיסוס.
"אתה בכלל לא מפריע," הכריז ערן והצביע על המושב שלידי. "לנעמה ולך יש בטח הרבה על מה לדבר. נכון, נמי?"
"נ...נכון, אני מניחה..." עניתי ברגשות מעורבים. מצד אחד נכספתי לשבת על הבר בחברת הרופא המסעיר שנראה כאילו יצא כרגע מסדרת טלוויזיה אמריקאית על בית חולים, אבל מצד שני חששתי שאני משדרת התלהבות גלויה ועוצמתית מדי. ערן תמיד שינן באוזני שהפגנת התלהבות גדולה מדי כלפי גבר עלולה להבריח אותו מיד בבהלה.
"אם ככה, אשתה איתכם את הבירה היומית שלי בשמחה," אמר ילי, התיישב לצדי וביקש מהברמן חצי ליטר גולדסטאר מהחבית. "אז באיזה בית חולים את עובדת, נעמה?" הוא שאל.
"ב'דנה'," עניתי בקצרה, כי חששתי שאם אמשיך לדבר קולי ירעד ויסגיר את ההתרגשות שאחזה בי עקב הופעתו המפתיעה של הנסיך השחום בבר במתחם יכין, בערב שהציפיות שלי ממנו שאפו לנמוך ביותר.
למען הסר ספק, מעולם לא נמניתי עם הבחורות שמפנטזות על גברים שחורים בגלל מה ששמועה מסוימת מאוד סיפרה עליהם. ולמרות זאת, ילי מקונן גרם לי לעלייה תלולה במפלס האדרנלין, ומצד שני הוצפתי בתחושה חמימה ונעימה. כאילו רציתי בעת ובעונה אחת גם לבשל לו ארוחת ערב וגם לסחוף אותו לסקס סוער על השולחן במטבח.
"אז איך זה לעבוד ב'דנה'? את מרוצה?" שמעתי את שאלתו מבעד לשרעפי.
"כ...כן," גמגמתי, ומרפקתי בזעף את ערן כדי לגרום לו להשתתף קצת יותר בשיחה. אבל הוא היה שקוע בטלפון הנייד שלו והתעלם מאתנו לחלוטין, כאילו לא הוא זה שלפני כמה רגעים דרש בתוקף שילי יצטרף אלינו למשקה. זאת הייתה התנהגות מוזרה ביותר אפילו אצל מי שסובל מהפרעת קשב וריכוז. כי אחי היה טיפוס חברותי להפליא וגם אם לפעמים איבד עניין באנשים שסבבו אותו, כמעט תמיד הצליח להסתיר זאת.