הזכייה של בוב דילן בפרס נובל לספרות השנה עוררה התנגדות רבה, ולא רק מצדם של טהרנים. היו מי שטענו שדילן פשוט לא מספיק טוב, בוודאי שלא כמשורר, ולכל הפחות – יש ראויים ממנו אפילו בקרב הסינגר-סונגרייטרס. ואחד השמות שעלו שוב ושוב היה, כמובן, לאונרד כהן.
דילן (חתן פרס נובל ראוי לדעת מעריץ דילן הכותב שורות אלו) הוא אמן חשוב ומשפיע מכהן לאין ערוך, ומשקלו התרבותי הסגולי גדול יותר – והוא גם משורר מצוין ומרתק. אבל דילן הוא נביא רוקנרול נישא ומרוחק. הוא לא המשורר שאתה יכול להתחבר אליו. ואת זה עושה לאונרד כהן, בלי להנמיך עצמו לרגע בשפה, במחשבה, בעומק. יש לו פשוט את הכישרון הנדיר הזה לגעת באנשים באמצעות מילים (עטופות במנגינה שאי אפשר להמעיט בערכה; "אנשים שוכחים להזכיר את המלודיות שלו", אמר דילן לאחרונה לעורך 'ניו יורקר' דייויד רמניק בכתבה המונומנטלית שכתב האחרון על כהן לפני מותו, "עבורי המלודיות והמילים הן הגאונות שלו").
"הוא כותב אותי כל כך יפה", אמרתי לה פעם. לאונרד כהן כתב הרבה שירים נפלאים. אבל בכמה שורות – כמו שעושים לך משוררים גדולים – הוא כתב אותי ממש.
"שיר הזר" ("The Stranger Song")
"I told you when I came I was a stranger"
הפעם הראשונה שבה "The Stranger Song" נחרט בי היא לא בהכרח הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר. זו היתה ההאזנה שנצרבה – והיא לא היתה האזנה כלל. ראיתי לראשונה את "הקלפן והיצאנית", המערבון היפהפה ויוצא הדופן של רוברט אלטמן עם וורן בייטי וג'ולי כריסטי, שנפתח עם הצלילים של "שיר הזר". הקול של כהן, עדיין רך ותמיד אינטימי, עם פריטת גיטרה נעימה אך מהירה ודומיננטית, השלמה ניגודית של התמונה האיטית והשקטה שמצייר אלטמן, שמלווה את תנועות המצלמה הארוכות והשלוות של וילמוש זיגמונד, את הטיפוף הכבד של סוסיו של הגיבור המסתתר במעיל הפרווה, ואת הנופים המיוערים, הקרים וסחופי הרוח של וושינגטון (למעשה, של קנדה) אליהם מגיע הזר. הייתי מהופנט.
רק מאוחר יותר, כשהתנתקתי מהחליפה הוויזואלית שתפר אלטמן לשיר, הבנתי למה אני כל כך אוהב את "שיר הזר".
כהן מתפקד בשיר כמספר כל-יודע הפונה לאישה, אך למעשה קורא את תודעתה לפניה, כמו מטפל המבקש לשקף למטופלת את חייה ולהטיח בה את האמת ממנה היא מסתתרת.
"נכון שכל הפרצופים
אשר ידעת – היו שטופים
בעסקים, כל פעם שחסו בך;
מכיר כבר את הסוג הזה
קשה בכף-ידם החזק;
רוצים שחקים – למען ימאסו בם"
(תרגום: יוסי גמזו)
כהן מדבר בשיר על דילרים וקלפנים, אבל מתכוון לאהבה. ב"שיר הזר", החיים הם משחק של גברים שמחפשים את הקלף המנצח שיאפשר להם לפרוש, והנשים הן רק תחנות מזדמנות במסע הרכבות בדרך ממשחק קלפים אחד למשנהו. והלב של כהן לא נמצא עם הזר שנושא (לכאורה) את שם השיר; הוא עם האישה שנושאת את השיר עצמו.
כהן מכיר את הטיפוסים שעליהם הוא מספר, הגברים שעברו בביתה של הגיבורה והבטיחו לה שסיימו להתפרפר בתמורה למקלט שהציעה להם, שסיפרו כי ויתרו על "משחק הפוקר הקדוש". הם לא משקרים; הם מאמינים בזה. אבל בעוד הגבר "משכיב את חלומותיו לישון", האישה כבר מבחינה בכביש המסתלסל מעבר לכתפו, בדימוי יפהפה לשובל עשן ששואף לשמיים, מתפוגג ונעלם באופק.
אבל דווקא אז "שיר הזר" הופך ל"שיר הזרה" (באנגלית הרי אין הבדל בין השניים), כשהאישה מבחינה בכך שהיא לא מסוגלת לסגור את הדלת מאחורי הזר, והמספר מנחית עליה את התובנה: "זו את, אהובתי, את הזרה". והזר, שכבר עומד לעלות על הרכבת הבאה (ברגע נהדר אחר מבינה האישה שקרון השינה המתחלף הוא המקלט שלו), מקווה שהם ייפגשו "בין הרכבות להן אנו מחכים". כן, שניהם מחכים לרכבות. אבל אין שוויון בעולם הזה: אחד מחכה לעלות על הרכבת כדי להמשיך הלאה, ואחת מחכה לגבר הבא שירד ממנה.
וכך נסגר "שיר הזר" באותה מעגליות שמהדהדת יפה כל כך בפריטת הגיטרה הרפטטיבית, חוזר אל הבית השני והשלישי, אל הטיפוסים שהמספר מכיר טוב כל כך, הטיפוסים שקשה לאחוז בידם כי היא מושטת לגעת בשמיים. גם אני מכיר את הסוג הזה; אני הסוג הזה.
אני הזר. אני הזר שמחפש את הג'וקר, את הקלף הכי גבוה, הכי חזק, זה שינצח את כולם, זה שבזכותו לא אצטרך יותר להשתתף במשחק הקלפים. אני הזר שיום אחד אומר 'די, החלשת אותי ואת השאיפות שלי עם האהבה שלך, והחום, והמקלט'. אני הזר ששולף מארנקו את לוח הזמנים של הרכבות ואומר לה: אמרתי לך שזה מה שיקרה. אמרתי לך כשהגעתי. אמרתי לך שאני זר.
"הללויה"
"I used to live alone before I knew you"
אין לי עניין לטבוע במעמקים של "הללויה". הקסם של השיר הזה כבר נשחק עד דק מרוב שימוש-יתר, שמאלצי ברובו. אבל יש ב"הללויה" בית אחד, ומשפט אחד, שאליו אני חוזר שוב ושוב.
"לפני שבאת, נורא מזמן
חייתי כאן, ישנתי כאן.
הייתי אז בודד ולא נגוע.
עכשיו גדודייך במקדש
אך אהבה איננה מארש
רק שיר שבור וקר של הללויה!"
(תרגום: קובי מידן)
"אמרתי לחברה שזה המשפט של ניב", היא סיפרה לי: "I used to live alone before I knew you".
זה המשפט שלי. התנחמתי איתו כשהרגשתי שבדידותי מוחרדת, הטחתי אותו, הזכרתי אותו למי שהיה צריך להיזכר בו. גם לעצמי.
הבית הזה לא הופיע בגרסה המקורית של השיר באלבום "Various Positions", אלא באחת מתריסרי הגרסאות שכתב כהן לשיר ("יש הרבה הללויות", הסביר פעם). הוא הופיע לראשונה באלבום "Cohen Live", בגרסה שביצע כהן בסיבובי הופעות בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. זה הבית שפותח את הביצוע. בביצועים מאוחרים יותר כהן, ובעקבותיו גם כמה מהזמרים שביצעו את השיר (כמו ג'ף באקלי), מקדים למשפט שאני אוהב את צמד המילים "את מבינה" (או "את יודעת") – "את מבינה, חייתי לבד לפני שהכרתי אותך" – כמו תזכורת לאישה שאיתו, שלא תשכח שהיה כאן גבר שחי גם לפניה. כי האהבה, מסביר לה כהן, לא יכולה להיות כיבוש (דמיון שקיים בשפה העברית) שבסיומו מונף דגל על שער הניצחון. יש בה קור ושבר. יש בה גם משהו שאבד.
ואני מחבק את המשפט הזה וחושב: הללויה.
"הי, כך לא אומרים שלום" ("Hey, That's No Way to Say Goodbye")
"Our steps will always rhyme"
שמעתי פעם מישהו אומר שבלוז זו לא מוזיקה עצובה – בלוז זה מה שאתה שומע כשאתה עצוב. אני מת על בלוז, אבל מה שאני שומע כשאני עצוב זה לאונרד כהן. לאונרד כהן יודע לכתוב עצב, ואז לפרוט אותו על גיטרה, ואז להדהד אותו מהגרון.
השיר "Hey, That's No Way to Say Goodbye" הוא אחד השילובים המושלמים של היכולות הללו. לא אצל לאונרד כהן, לא במוסיקה – בכלל. איך שיר על הרגע שאחרי האהבה יכול להיות שיר אהבה מושלם כל כך?
"אהבתי אותך בבוקר,
נשקנו עמוק וחם.
ראשך על הכר – כסופה הוא,
סופה של זהב שנרדם.
כן, רבים אהבו לפנינו,
לא חידשנו, ידעתי, דבר;
הם בעיר וביער, כמוני
וכמוך, התחייכו, משכבר.
אך כעת – רק עתים רחוקות כך
ולנסות צריכים שנינו, פתאום…
ומה רכות הן, עינייך, מצער,
הי, לא ככה אומרים לי שלום"
(תרגם: יוסי גמזו)
השיר הזה הוא רגע צלול של מודעות עצמית בתוך הסחרחרה מטשטשת החושים שנקראת אהבה. בתחילה הדובר מציף את האישה בפואטיקה סוערת ומאוהבת ("נשקנו עמוק וחם", "סופה של זהב שנרדם"). אבל מאחורי השורות האלו, של גבר שראשו לכאורה מסוחרר באהבה, עומד אדם מפוכח. הוא יודע שהוא ניצב בפני אהבה – אהבה אמיתית, לוהטת, עתיקה כמו, ובכן, כמו האהבה – שנגמרה.
כמו הזר ב"שיר הזר", הוא ממשיך הלאה. אבל שלא כמו הזר ב"שיר הזר", הוא לא "מחפש את הקלף הבא". "אני לא מחפש אחרת בשעה כשאני משוטט", הוא אומר לאהובתו, רגע לפני התובנה המנחמת שהוא מציע לה: העובדה שזו היתה אהבת אמת שגם צער הפרידה לא יוכל למחות. האהבה שלו תלך איתה, האהבה שלה תישאר איתו - "זה פשוט משתנה". ואם ב"שיר הזר" הדובר הוא כקרון רכבת, נודד הלאה בלי להשאיר "אפילו צחוק", ב"הי, כך לא אומרים שלום" הדובר הוא הים; פעם מתקרב, פעם נסוג, אבל אף פעם לא הולך. והשורה הזאת – "Our steps will always rhyme", "צעדינו יתחרזו לעד" – היא אחת משורות האהבה שאני הכי אוהב. המשפט שמסכם את הכל.
אבל ברגעי פרידה, לתובנות האלו אין כמעט משקל. זה בקושי קוואנטום של נחמה. איך אומר כהן ב"הללויה"? הייתי פה פעם, ראיתי את החדר הזה, הלכתי על הרצפה הזו; פרידות הן לא נעימות. פרידות הן אולי הדבר שאני הכי שונא בעולם. אני תמיד רוצה שהן יהיו "יפות", שינבעו מתוך הפיכחון, שלא יהיו שטופות בצער. וזה אף פעם לא ככה. לא ככה אומרים שלום.
'את יודעת', אמרתי לה ביום שבו לאונרד כהן הלך לעולמו, בוקר שאחרי ריב לילי, 'אני לא יודע מה יהיה איתנו. וזה לא משנה כבר מה יקרה בעולם הזה. זה לא משנה לאן נלך ועם מי נהיה. Our steps will always rhyme. וזה הכל'.