(ג'רי סיינפלד בהופעה חיה בלונדון, 2011)
מצחיק אתכם?
אם כן – עזבו את המאמר. חבל על כל רגע. אולי נשארו עוד כמה כרטיסים להופעה הרביעית של סיינפלד בישראל.
אם לא - אז הנה לפניכם עוד כמה סיבות טובות למה כדאי לוותר על כניסה לפקקים של יד אליהו.
נבהיר מיד: אני מת על סיינפלד. כלומר, על הסדרה "סיינפלד". 180 פרקי סיטקום שרובם המוחלט (למעט כמה פרקי נפל בעונה הראשונה) הם כליל השלמות הקומית, בכל אספקט: הדמויות, הדינמיקה ביניהן, התסריטים, הדיאלוגים, הטיימינג, הבימוי. אין אפילו טעם לתת דוגמאות כדי להוכיח את זה. הכל כבר ידוע.
כל כך אוהב אנוכי את הסיינפלדיה, עד שקניתי כל מארז עונתי שיצא ב-DVD, ולו כדי ליהנות מהעובדה שאני מחזיק בסדרה בשלמותה, על מגוון התוספות המגניבות שבה. ועד היום אני מקדיש ליצירת המופת הזאת מדף שלם בארון הראווה בסלון, המשמש כגלעד, על מנת שכל אורח ידע ולא ישכח – כאן מתגורר חובב סיינפלד.
אממה, יש רק מישהו אחד שמצליח, במידה מסוימת, לקלקל לי את הטעם הטוב שנשאר מאותו הקאלט. זהו סיינפלד. כלומר, ג'רי סיינפלד עצמו. ההוא עם הסטנד-אפ.
זו בעיה מוכרת בקרב סיינפלדיסטים רבים שנאלצים לחיות חיים מלאי דיסוננס, שכן הפער בין "סיינפלד" הסדרה לסיינפלד הסטנדאפיסט הוא בלתי נתפש. קשה להאמין שאותו האיש שיצר וכיכב בסיטקום שהביא אותי לפרצי צחוק שאיימו לקרוע לי את מיתרי הקול הוא אחד הקומיקאים הבינוניים, המעיקים והמעצבנים שראיתי בהופעה חיה. אותו אדם מלא מרץ, חדשנות, ושנינות בסיטקום, מתגלה על הבמה כעבש, טרחן, חסר כריזמה, עם חוכמות ישנות ופאנצ'ים עייפים, כשהחומר שלו מורכב בעיקר מבדיחות על משחות שיניים, אינסטלטורים, סופרמרקט והמון סיפורי "אשתי". לא שונה בהרבה מננסי ברנדס. ההבדל הוא שהאחרון גובה הרבה פחות על כרטיס.
נכון. תגידו שזה עניין של טעם. בהחלט. הומור זה דבר סובייטיבי. אלא שמעבר לשאלת הצחוק, סיינפלד הוא גם חסר כל אומץ ותעוזה במופעי היחיד שלו. באופן עקבי הוא נמנע מלהגיד משהו חריג/חדש/מטלטל/בוטה/מרגיז, עד שכמעט ואי אפשר להכליל אותו בתואר שהוא נושא. שהרי אלה הם המצרכים החיוניים לכל סטאנדאפיסט משמעותי.
"מה נהיה עם האבטחה המתוגברת הזאת בבתי אבות? מי רוצה לגנוב את הזקנים? והיום גם כולם רוצים שישרפו את גופתם. גם אמא שלי, שהיא כל כך זקנה שכל דבר רע שיכול לקרות כבר קרה לה, רוצה. ואני אומר לה: אמא, תרגיעי. שריפה זה כמו העלמת ראיות, כמו לטשטש את הפשע, כאילו לא היית פה, כאילו כל זה לא קרה"
אתם עוד פה?
בדרך כלל, הבעיה היא הפוכה: קומיקאים שעובדים נפלא מול קהל חי מנסים ולא מצליחים להתאים את עצמם למסך הקטן. על הבמה הם פורחים, ומול המצלמות הם מאבדים את הטבעיות, מתאמצים מדי, לוחצים ומפספסים. לכן סיינפלד הוא תופעה ייחודית. הוא חי את המדיום הטלוויזיוני ושולט בו נפלא (גם הסדרה האינטרנטית שיצר לאחר מכן - "קומיקאים במכוניות שותים קפה", היא הוכחה לכך) ואילו על הקרשים הוא מתפקד כמו דג על החוף.
אגב, לא רק בסטנד-אפ הוא נכשל. בשנת 2007 סיינפלד הפיק, כתב וכיכב בתפקיד הראשי בסרט האנימציה הקומי "כוורת בסרט". אם תצליחו להיזכר בדבר אחד מצחיק מהסרט, תודיעו לנו במייל האדום.
לכן, נראה שהסיבה לניגודיות הקיצונית בין הצלחה כבירה לכישלון מחפיר היא פשוטה: הגאונות והכישרון של סיינפלד יוצאים לאור כשהוא מתפקד באנסמבל. בעבודה משותפת עם שחקנים מצוינים וכותבים מעולים (כמו לארי דייוויד הנפלא). הם מאזנים אותו, משלימים אותו ומאתגרים אותו להוציא מעצמו את הטוב ביותר. הם גם מסוגלים לבצע דברים שאין לו כל יכולת לעשות בעצמו (כמו לשחק). זו לא בושה, אגב. הקומיקאי האגדי ג'ון קליז הודה בשמחה שהוא פשוט טוב יותר כשהוא יוצר בצוות ("מונטי פייתון", "המלון של פולטי"). אבל סיינפלד? הוא בטוח שהוא עושה את זה מצוין לבד.
ועל הכל עוד אפשר איכשהו לסלוח, אבל על העקשנות שלו לשלב ולדחוף בכוח את קטעי הסטנד-אפ המשמימים לתוך הסדרה המופתית ההיא? על כך אין מחילה. זהו הדבר היחיד שמנע ממנה להיות סדרה מושלמת. התועלת היחידה בהם הייתה שהם עזרו לזהות באיזה פרק מדובר.
סיינפלד הוא לא הסטנדאפיסט הגרוע ביותר שראיתי. יש איומים ממנו. אלא שהדיספרופורציה החריפה שהוא מייצר בין שני התוצרים הקומיים שלו גורמת כמעט לכל קהל שרואה אותו להתאכזב קשות. לכן, למרות שהוא מגיע לכאן, נישא על כתפי המוניטין המצוין של הסדרה, להופעה מול קהל אוהד ומפרגן, ספק אם הישראלים יצחקו מכל הלב. אני מהמר שיחזרו הביתה לצפות בפרק מנחם מהסדרה המקורית.
"אם דרקולה לא יכול לראות את ההשתקפות שלו במראה, איך זה שהתסרוקת שלו תמיד מסודרת"?
הפעם צחקתם? אם כן, כדאי באמת שתזמינו כרטיסים להופעה של הסטנדאפיסט הזה. קוראים לו סטיבן רייט.