מאור זגורי לא ציפה לזה. 23:00 בלילה. זה עתה הסתיימו שעתיים תובעניות של המחזה "המלט" שהוא עיבד וביים עם בוגרי שנה ג' של סמינר הקיבוצים, ובאדיבותו הוא נאות לשבת ולהשיב על כמה משאלות הקהל, ובו תלמידי תיכון ממגמת תיאטרון. אחרי שתיים-שלוש שאלות מפי התלמידים הנרגשים, מבקש את זכות הדיבור שי בר יעקב, מבקר התיאטרון של "ידיעות אחרונות". הוא מחמיא לביצוע, אבל בו-בזמן גם לא חוסך מזגורי ביקורת על כך שהלכה למעשה הוא הרג את "המלט" של שייקספיר. זה שמתלבט. זה שמתייסר אם להיות או לא להיות. זגורי בוחר להיות, ואם להיות אז לחיות, ובכל הכוח.
אני מביט בזגורי וכמו בסרט מצויר רואה כיצד כל האדרנלין שפמפם בו במהלך הערב, מתנדף בבת-אחת לאיזו מן נחיתה כאוטית אל קרקע המציאות. "אז מה השאלה?!", הוא מסנן בחיוך מריר כמו היה התלמיד הסורר שננזף אל מול הכיתה, ועיניו נעצבות. לא מעצם הדברים, והרי מדובר בביקורת עניינית, כמו שמעצם הפוזיציה להיות שוב במקום שנדרש להסביר. המקום המתגונן, שהוא נאלץ לתפוס ללא הרף מאז עלתה לאוויר "זגורי אימפריה", שהוציאה את השד העדתי מן הבקבוק בעוצמה ובאותנטיות כזאת, שגם אריה מכלוף דרעי נראה לצדה כחובבן.
"קודם כל אני שונא לדבר על בחירות אמנותיות", הוא מתייחס לאותו הערב, כשאנחנו נפגשים כמה ימים לאחר מכן. "בסופו של דבר היצירה מדברת בשם עצמה, וגם ביצירה הזאת כל הבחירות ניכרות כבחירה. כשיוצר מדבר על היצירה שלו הוא חוטא. הוא חוטא כי אם הדברים שהוא רוצה להגיד לא היו כבר ביצירה אז כנראה שמשהו פוספס, ולנסות לגבות את זה עכשיו תמיד יישמע דפנסיבי. מעבר לכך, יש משהו בלדבר עם קהל, במיוחד מיד אחרי שנגמרה ההצגה, שזה הופך להמשך של ההצגה, והיה חבל לי להרוס את הסוף".
- אתה קצת מעדן את הסיטואציה. היית טעון.
"תשמע, יצירה זו כזאת דרך מטורפת לעבור. זה מסע שקורה בתוך הראש שלך - אתה לא ישן טוב, אתה לא אוכל טוב, אתה לא רואה את החברה שלך, אתה לא מקיים שום חיים נורמליים. הראש שלך כל הזמן קודח, אתה עובד איזה 18 שעות ביממה, ובסופו של דבר, כשהיצירה יוצאת החוצה, בלידה, אתה רוצה שהילד יילך לבד".
- והילד שלך הוא בלאגניסט סדרתי. קח למשל את הרעש מסצנת הלא עומדים בצפירת יום הזיכרון לשואה ב"זגורי אימפריה".
"כן, או את הפרק שבו רואים את מירי ואת חמוד מזדיינים באנדרטה של חטיבת הנגב בבאר שבע. פרק שאחריו קם איזה מח"ט וכעס נורא, וארגון המשפחות השכולות שלח מכתב, ואני הגבתי להם. כתבתי להם שאני לא מתכוון להתווכח עם אף אם שכולה על בחירות אמנותיות, אבל חשוב לדעת שהבעיה היא עם המציאות ולא עם מה שמוצג בטלוויזיה כמציאות. עם זגורי הייתי צריך כל הזמן לא להסביר את הבחירות האמנותיות, אלא להסביר שזה בסדר שיש בחירות אמנותיות, וגם אם הן פוגעניות, לפעמים חשוב שהן ייאמרו, כי כנראה שהדברים נמצאים במציאות מסוימת. גם אם זו מציאות שהרבה לא הכירו".
"ביעבוע מטורף בבטן"
אנחנו נפגשים באחת מכיתות הסמינר, בקומה שמעלינו כבר מתכוננים הסטודנטים ל"המלט" של הערב, וזגורי על קוצים. אחד השחקנים סובל מדלקת בכתף ומהבוקר נערכים מאמצים להכשירו משל דובר בערן זהבי ערב משחק גורלי (לא באמת), של נבחרת ישראל בכדורגל. הבחור קיבל זריקה, אבל נראה שלא פחות מהכתף זה הביטחון שנסדק, והוא ממתין לבמאי שלו מחוץ לדלת עד שנסיים. זגורי מחבק אותו כמו אח גדול. נותן כתף מוראלית.
"תיאטרון מחזיר אותך לקרקע", הוא משיב בחיוב כשאני שואל אותו אם התגעגע לאחר שאת השנה האחרונה בילה בשבירת שיאי ההזמנות ב-VOD של הוט. "אני עם ביעבוע מטורף בבטן. אתה כל ערב נמצא, הכול יכול להשתבש, הכול יכול לקרות. יש איזו אש שכל הזמן משתוללת".
- והלחץ הזה מדליק אותך?
"לא יודע אם זה מדליק אותי, אבל זה מבהיל אותי, ומעט מאוד דברים עוד מבהילים אותי, מלחיצים אותי. תבין, פרק של 'זגורי אימפריה' לא ישתנה עוד לעולם. ההצגה הזאת היא כמו פרק חדש בכל ערב. יש משהו בתיאטרון שפועל עליך כמו טיול בחו"ל, או כמו איזה מילואים שעשית. הוא בא להשאיר עליך חותם, שיהיה חזק ככל שיהיה, וזהו, זה הולך".
ו"המלט" של זגורי בהחלט מותיר חותם. מדובר בביצוע יפהפייה מבחינה אסתטית, שנהנה מכוראוגרפיה נהדרת של מירי לזר. הצגה שיהיה זה עוול אמנותי של ממש, אם היא תישאר כלואה בגבולות בית הספר למשחק, ולא תמצא במה משמעותית שתאמץ אותה. זגורי יוצר בה אמנם את גרסתו ל"המלט", אבל יותר מכך זוהי גרסתו לשייקספיר. והנה כך הוא מאמץ אלמנטים בולטים ממחזותיו האחרים, דוגמת המכשפות שטורדות את הלילה של מקבת', שמקבלות כאן ביטוי פיזי מקסים בדמות להקת שחקניות-רקדניות יצריות שמשתלטות על מחשבותיו של המלט; או דמותו של הורציו, חברו הטוב של המלט, שאצל זגורי הופך לסוג של יאגו סכסכן ומניפולטיבי מן המחזה אותלו.על השולחן אקדח צעצוע, רקוויזיט יש לשער מאיזו חזרה שנערכה כאן, וזגורי משחק עמו.
הסימבוליות ניכרת. "הבחירה ב'המלט', ואני לא אתמם, יש בה התרסה, כי בעיניי זה כמו לעשות קאבר לשיר - אם אין לך משהו חדש להגיד על השיר, אז מה, אתה פשוט שר אותו אחרת? וכאן זה לעשות קאבר לביטלס. אז המשימה היא קשה ואני מודה שהלכתי אליה מתוך סקרנות וגם התגרות".
- יש בך משהו שאוהב להיכנס לשדות מוקשים.
"כן, ואני גיליתי את זה עם הזמן, יותר מאשר ידעתי את זה מראש. תראה, יש לי בעיה עם מוסכמות ואני חושב שתמיד הייתה לי. מצד שני, אני בן אדם יחסית שמרן. אני מנומס, אני נחמד, לא מרגישים עליי את המרד באישיות. אבל כשזה מגיע ליצירה בורחים המים, וכשהם בורחים, אז הם בורחים לאן שהם רוצים".
- ועדיין, צריך אקסטרה אומץ בשביל לגעת דווקא ב"המלט" - מחזה שמאז הביצוע של הקאמרי עם איתי טיראן, אף תיאטרון לא מעז להתקרב אליו.
"לא יודע אם זה אומץ. אני מודה שזו קלישאה כבר להגיד מאיפה שבאתי, כי אני כבר לא מאיפה שבאתי. אני גר במרכז תל-אביב, ואני יודע בדיוק באיזה פאבים שווה להיות. ועם זאת, מאיפה שבאתי", הוא צוחק, "אין לי מה להפסיד. אני לא פועל כמישהו שיש לו מה להפסיד, לפחות לא ביצירה. אני מסכים ש'המלט' זה סיכון גבוה, אבל בלי סיכונים אי-אפשר לעשות כלום, ואמנות בפרט. מעבר לכך שזו גם הדרך היחידה לגרות אותי להיות בפעולת יצירה אינטנסיבית כל הזמן".
- מה גירה אותך שם?
"קודם כל קראתי שמבין המחזות הגדולים של שייקספיר, זה המחזה שהכי פחות מבוים, וגם קראתי באינטרנט כל מיני מאמרים על כך שבמאים מפחדים ממנו - מהמחזה. קשה למצוא לו פעולה, קשה להפוך אותו לדרמה".
- אז אתה בעצם צריך שישחקו איתך "צ'יקן".
"כן!", הוא פורץ בצחוק, "אני ער לזה, וזה גם מעצבן אנשים מסוימים. אני קולט את זה. בהתחלה היה לי איזה מנגנון שמצליח להתעלם מזה, אבל יש אנשים שמתעצבנים מזה, שקוראים לי חוצפן באופן ישיר ובאופן לא ישיר".
- פחות סובלניים אליך, לעומת אם נגיד טיראן היה מביים גרסה חתרנית ל"המלט"?
"אתה גורר אותי שוב לדיון העדתי?".
- אני גורר? אתה הצפת אותו.
"נכון, אני נכנסתי בעובי הקורה של הדיון הזה עם הסדרה. אבל תראה, אני באמת לא יכול להתבכיין, קיבלתי את כל ההערכה ואת הפידבקים ואת כל ההזדמנות שמישהו בכלל יכול לקבל".
- ועדיין, לך יקראו חוצפן, ולו יקראו גאון.
"אני חושב שיש מספיק שגם יקראו לי גאון. ברגע שעמדת במבחן ההוכחה, אז המצקצקים, מגלגלי העיניים, מושכי הכתפיים וחבריהם, בסופו של דבר לא יוכלו להתכחש לאמת, והאמת תהיה יותר חזקה מהדעה שלהם".
"רוצה עוד עונה"
אמת נוספת שזגורי אינה מתכחש אליה, והנה מקום נוסף, שבו הוא שונה מלא מעט אמנים - היא האמת הכלכלית. הוא בקיא במספר ההזמנות ב-VOD, יודע לומר שסטטיסטית, "בסביון וברמת-אביב צופים בה באותה המידה כמו באופקים ובדימונה", ושולט היטב באמנות המינגלינג, בלי בושה וללא פוזת האמן המיוסר והנחבא אל הכלים. "השנים בפרינג' עזרו לי להבין שאם אתה לא חושב עסקית ולא חושב מסחרית, אתה גם לא תצליח לחשוב אמנותית", הוא אומר. "החופש היצירתי שיינתן לך יהיה מוגבל. קח, למשל, את 'זגורי אימפריה', מעבר לזה שהביקורות שיבחו, אם הסדרה לא הייתה מצליחה מבחינה מסחרית ומעוררת דיון כה רחב, היא לא הייתה נחשבת להצלחה ולא היו מזמינים עונה שלישית. עכשיו, ברמה האישית אם היו צופים בה 50 אלף איש או שני מיליון איש, אני הייתי מקבל את אותו הכסף. השכר שלי בתור יוצר הוא זהה. אבל אני יודע מה זה אומר לגבי הדבר הבא שאני אעשה".
- אתה בכלל רוצה לכתוב עוד עונה?
"אני רוצה לנסות. אם זה יהיה טוב אז היא גם תופק. אבל אם היא לא תהיה בסטנדרט פלוס של הקודמות, אז לא".
- למה בעצם?
"כי יש לי עוד מה להגיד דרך הסיפור הזה. גם ברמה החברתית".
- אני שמח שהעלית את זה, ואני רוצה להחזיר אותך כמה חודשים לאחור אל נאום "מנשקי הקמעות שמשתלטים עלינו" של יאיר גרבוז. מה חשבת על זה? הקמעות הם בני בית אצל הזגורים.
"יש מלחמת תרבות בישראל, אין מה לעשות. זו לאו דווקא מלחמת תרבות כמו שזו מלחמה על הכרה תרבותית. כי מה קורה עכשיו? יש רנסנס מאוד חזק של כל התרבות המזרחית, בעוד אנשי התרבות האירופאית מפסידים במספרים, בכמויות, בכסף. מי מרוויח היום הכי הרבה כסף?".
- אתה מדבר על מוזיקה?
"מוזיקה היא צורת התרבות הכי נגישה והכי מתקשרת, והיא הכי מייצגת פלח באוכלוסייה - וכל הלא-מזרחים מפחדים מזה. הם מאוד מפחדים מזה שבאיזשהו אופן נגמרת השליטה התרבותית שלהם. אני רואה את ערוץ 24, למשל, ואני עושה חשבון פשוט. אם 89% מהיממה יש שם מוזיקה מזרחית, זה אומר שזה שווה רייטינג. כסף. ואפרופו נאום מנשקי הקמעות, זה מתחבר לכך היטב, כי אין לך צורך לבוז למישהו שאתה לא מרגיש מאוים ממנו. בסוף הצורך להשמיץ את האחר בא ממקום מפוחד, ממקום שרואה שהוא קצת מפסיד".
- גם הבוז של מירי רגב כלפי האמנים נובע מפחד?
"לא, אני חושב שהיא אומרת את זה מתוך מרד. נכון שהיא השרה, וזה מצחיק להגיד עליה שהיא המורדת, אבל הפטרונות התרבותית בארץ היא לא בידיים של מירי רגב ושל דומיה. ואני חושב שמה שהיא ניסתה לעשות הוא להגיד - 'תקשיבו, היא כן בידיים שלי'. ואני מקווה שתהיה לזה תהודה. תראה, לא יורד דם אם אין פציעה. יש פצע והוא מדמם. תשים עליו אלף פלסטרים, אבל הוא ידמם אם לא תטפל בו".
- מה צריך לעשות?
"קודם כל להפסיק את הגזענות ההדדית, כי גזענות זה רחוב דו-סטרי".
מאור זגורי
אישי: 34, בזוגיות עם השחקנית חן אמסלם, מתגורר בתל-אביב
השכלה: בוגר לימודי משחק בסמינר הקיבוצים
בין הצגותיו: "הומאז'", "המלט", "מישהו ימות בסוף", "נתתי לה חיי". זכה בפסטיבל עכו על ההצגה "25". יוצר הסדרה "זגורי אימפריה".
עוד ב"גלובס":
