כשהיה צעיר מאוד, אולי בן שתים-עשרה או חמש-עשרה, ראה לראשונה את הרומן שלי עם אנני ואימץ משם רעיון: אין דבר המעניק לאד תחושה עמוקה יותר של חופש מאשר ללכת לסרט באמצע היום. אחר כך ראה את זה בעוד כמה סרטים, ובכלל למד התובנה אינה נחשבת מקורית במיוחד, אולי משום שנשחקה מהר כדרכם של דימויים היום, שהם צצים ונשחקים באותה נשימה, ועל כן הפסיק לחזור עליה בקול. ובכל זאת המשיך בינו ובינו להחזיק בה; אולי משום שצורות אחרות של חופש, נחשות הרבה יותר – לנסוע להודו, סתם לנסוע – לא משכו אותו, ובכל זאת בן אדם צריך להרגיש שיש לו בחיים חתיכה של חופש.
(מתוך "בעלת הבית")
ידלין תמיד ידעה שתכתוב, אבל לקחה את הזמן לפני שהחליטה לעזוב את תחום העיתונת ולהתחיל לכתוב ספרים, "הייתי צריכה את הזמן הזה להבין שבעצם המציאות קצת מטרידה עבורי ואני מעדיפה את הדמיון", היא מספרת, "אבל אני לא כמו הסופרים האלה שקמים מוקדם בבוקר, שותים את החליטה שלהם ויאללה לכתיבה. יש לי עבודה וילדה בת שלוש, כך שאין דבר כזה לכתוב אחרי ארבע אחה"צ. אני כותבת מוקדם בבקרים או בסופי שבוע. אני גם לא מחכה להשראה כי זה עוד יכול לגזול לי ארבעים דקות", היא צוחקת.
"טוב תראי, זה לא שאני מרגישה שאני מקופחת לעומת אביבית בר-זוהר", היא מסבירה, "אם הייתי רוצה, ואגב – לא שזה היה עוזר לי, אבל אם בכל זאת הייתי רוצה שיזמינו אותי להשקות ושבני ארבע-עשרה יחכו לי מתחת למרפסת, הייתי כנראה עושה דברים אחרים. אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות, ונראה לי שלמרות שכולנו מאוד אוהבים להתלונן על עידן הריאליטי השטוח, זה הרי לא באמת ככה עד הסוף. הרי אנשים קוראים. ההוכחה הניצחת לכך היא שאפילו לפני הזכייה היו אנשים שכתבו לי, ניגשו אליי ושאלו שאלות. אוקיי, זה נכון שיש משהו כמו 30 פרצופים שכל אזרח ישראלי מכיר ונוכל להסכים שאף אחד מהם הוא לא סופר. אבל הרי גם היחס של הקוראים לסופר הוא לא כמו היחס הטוקבקיסטי לכוכב הריאליטי. יש עניין עמוק ואמיתי, נורא מעניין אנשים מתי כותבים ואיך. הם שואלים ומקשיבים ממקום אחר לגמרי".
ואלו שאלות שהתקשורת לא תשאל אותך, סביר להניח
"מלכתחילה, בעיקר כמי שמגיעה מעולם העיתונות, ידעתי שבשביל שיראיינו אותי אני צריכה להחליט איזו ליטרת בשר אמסור. אם אבוא עם 'כתבתי ספר יפה ויש לי דברים נבונים לומר' אני יכולה ללכת לחפש מי ינענע אותי ביעד הקרוב למקום מגוריי. אני צריכה לספר משהו על עצמי, ולמען האמת זה לא כזה נורא בעיניי. הבעיה היא מה תגידי. מגיע שלב בחייך שבו אם את רוצה להגיע לתודעה הציבורית, את פתאום מתבאסת שהיו לך חיים בסדר ונטולי אסונות. כאילו, מה תספרי?"
תכננת שככה ייראה נאום הזכייה שלך?
"היה לי ברור שאין מצב בעולם שאני אכתוב נאום שמשחק לתדמית של הסופר, משהו כבד וקצת נפוח. כל הכיף זה לשחק ולהשתובב, הרי בשביל מה חיים? לשחק את תפקיד הסופרת הרצינית שזכתה בפרס רציני זה משעמם. יותר מעניין לעשות משהו אחר עם התדמית הזאת. אנשים היו קצת בשוק, אבל אני לא מתחרטת על זה, וזה בלשון המעטה", היא אומרת, "אנשים בכלל שאלו אותי אם אני מכינה משהו לפני, כלומר נאום זכייה. אמרתי שברור שכן, אפילו שאני משוכנעת שהוא יישאר גנוז. ואז עלתה השאלה אם זה לא משפיל קצת לכתוב נאום זכייה שרוב הסיכויים שלא תקראי אותו. משהו כמו לדפוק נאום אוסקר בגיל 15 מול המראה. אבל וואלה, לא עדיף לעשות את זה מאשר להגיע לבמה על סף דום לב, לשכוח להודות לאמא שלי ולגחך כאווילה? מה גם שאני יודעת לכתוב, אני לא שיננית".
"לגמרי. הלו, זה משודר בפאקינג ערוץ 2! אמנם לא בפריים טיים ולא ביטלו את מאסטר שף בשביל זה, לצערי, כי הפסדתי מאסטר שף באותו ערב, אבל עדיין הערוץ הכי נצפה במדינה. ונניח שתיקראי לעמוד על הבמה וכל הפרצופים ייתלו בך? מה תעשי? זאת עוד הייתה הפעם השנייה בחיי שנעלתי עקבים. לא צריך להערים עוד מכשולים. כשקראו לי מאוד התרגשתי, דמעתי נורא ברגע שהזכרתי את בעלי והבת שלי. בסדר, זה עדיין היה עדיף על מה שדמיינתי שיקרה, הייתי משוכנעת שאמרר בבכי כמו ילדה שלקחו לה את השוקולד".
פרס ספיר, בו זכתה ידלין, הוא הפרס היוקרתי ביותר לספרות ישראלית. ארבעת הפיינליסטים שלו מקבלים 40 אלף ש"ח כל אחד, והזוכה גורף 150 אלף ש"ח ("כולם אמרו לי שזה המון כסף בשביל סופרת", מעירה ידלין, "אבל זה גם המון כסף בשביל שמאי מקרקעין. זה פשוט המון כסף") וכמובן את ההכרה וההוקרה הנלווים. ידלין נמצאת בימים אלה בסחרור שאחרי הזכייה, אבל לא בטוחה שהחיים שאחרי ייראו שונים כל כך מאלו שקדמו לו. "אני אמנם בהתאוששות נפשית ופיזית מהדבר הזה, שהימם אותי לחלוטין", היא מודה, "אבל בסדר, זה לא שאני לא יכולה ללכת ברחוב יותר. אני אמנם מקבלת כמויות של תשומת לב בשבוע וחצי האחרונים, ברמה שאפילו המתווך שהראה לי דירה שלא קניתי לפני שבע שנים סימס מזל טוב, אבל בעוד שבוע הדברים יחזרו למסלולם. מה שיישאר זה העניינים המהותיים, כמו ההכרה והתרגומים לשפות זרות. אני רוצה להאמין בכל מאודי שאמשיך לכתוב כאילו לא זכיתי בשום פרס וכאילו לא אזכה בשום פרס לעולם, כי אי אפשר לכתוב בשביל פרסים או מבקרים. הרי כל פעם יושבת ועדה אחרת, אנשים פרטיים שזה טעמם, ואין שום טעם לנסות לקלוע לטעמם של בני אדם. אני יוצאת מנקודת הנחה שכשזכיתי כתבתי מה שעניין אותי, וזה עבד, אז אמשיך".
אבל הפרס הכספי בכל זאת בטח משנה משהו
"בוודאי. אני ועוד שנים-עשר סופרים קיבלנו סכומים שונים, והכסף הזה מחייה את הספרות כאן. הרי אם רוצים שתהיה כאן ספרות, מישהו צריך לשלם לסופר כדי שיחיה בזמן שהוא כותב".
מה קרה לדעתך שאפשר היה פתאום לכתוב ספר על כסף בספרות הישראלית, שלא התעסקה כמעט ישירות עם הנושא?
"זה מצד אחד קדחת הכסף ששוטפת אותנו זמן רב, אבל יותר מזה, זה תהליך ארוך שעובר על הספרות הישראלית, של מעבר מהלאומי לפרטי. לאנשים מותר להיות במצוקה איומה ונוראה או להיפך בעקבות דברים שאינם לאומיים בשום צורה ולא קרו במלחמת לבנון, בשואה או בפיגוע. הם קשורים להיותם בני אדם בהווה".
הספר מאוד מבקר את ההגמוניה הישראלית העכשווית, האשכנזית. למרות שיש שטוענים שהיא מתפוררת
"ההגמוניה האשכנזית אולי טיפה נכשלה אבל מוקדם עוד לרחם עליהם, כלומר, עלינו. הרי אני חלק אינטגרלי מהסביבה הזאת וזאת גם אחת הסיבות שעניין אותי לבחון אותה ולכתוב עליה. ישראל האשכנזית, החילונית, האמידה, המשכילה, השמאלנית, גם אם לא כל הדברים האלה באים יחד, זאת עדיין ישראל החזקה, והיא לא נראית לי באיזה מצב שצריך לחוס על רגשותיה יותר מדי. היא אולי תחת מתקפה אבל זה לא ממש ממוטט אותה. כמו שרק ליהודים מותר לספר בדיחות על יהודים, אני רציתי לפשפש בתוך עצמי וסביבתי. אני לא מכירה את הסביבה של המתנחלים, למשל, וסביר להניח שהתובנות שלי לגביה לא יהיו מדויקות. אגב, האנשים האלה בספר לא רק נקטלים, הם זוכים גם לחמלה".
ולמה אף אחד לא שואל למה? רק איך וכמה והאם זה כן או לא יכול להיות. אבל למה, צריך מניע, למה שבנאדם יעשה דבר כזה, ואסא תהה פתאום אם הוא לא מתבלבל עם משפטי רצח, אם ששם אולי צריך מניע אבל בגניבה בעצם לא, מושא הגניבה הוא המניע, כסף ותו לא, אבל אמא שלו לא צריכה כסף, לפחות לא ככל הידוע לו, לאמא שלא יש כסף, זה חלק ממי שהיא, ממי שהם, ואת אסא מילא פתאום פחד חדש, הצמית אותו אך כיסא הקש הכתום, מה אם אמא שלו מכורה למשהו, להימורים בבורסה, לקניות, למה אפשר עוד, לכדורים, לתרופות, מן התמכרות אלגנטית של בת שישים פלוס שהורסת חיים והורסת משפחות, וכבר לא ידע מה יותר מבהיל אותו, האם עצם ההתמכרות והחיים הכפולים, או המשולשים כבר, או דבר הגילוי, רגע ההתביישות, עוד יום נורא, עוד כותרת בעיתון.
(מתוך "בעלת הבית")