למה התפטרתי מוועדת פרס ישראל ולמה צריך לבטל את הפרס
פרס ישראל מסמן הישגים שהושגו במדינה בתחומי התרבות והמדע, והמשמעות הזאת נלקחה ממנו עם התערבותו של ראש הממשלה. את הסף הציוני שקבע נתניהו לא היה עוברים גם אחד העם, ס. יזהר ונתן אלתרמן. פרופ' נורית גרץ מסבירה למה החליטה השבוע להתפטר מוועדת השופטים של פרס ישראל
כשנעניתי לבקשה לשמש כשופטת בפרס ישראל לחקר הספרות, לא ידעתי שזירת הפרס תהפוך זירה פוליטית, הבנויה מכמה ניגודים פשוטים ביותר: שמאל-ימין, יהודים-ערבים, ציונות-אנטי ציונות. בזירה הזאת של הפוליטיקה החד ממדית אני לא מוצאת את מקומי. בחרנו להתפטר, אני וחבריי לוועדה, משום שלא ראינו במצב הקיים איזושהי אפשרות לפשרה בין שפת הבחירות שנתניהו ניסה להכניס אל תוך הספרות, לבין הספרות והפרס שנקשר בה.
אל תוך השפה הזאת שמציבה את השמאל, את דאעש, את הנאצים, את אירופה וברגעים מסוימים את העולם כולו מול עם ישראל, הכניס נתניהו גם את ה"גורמים הקיצוניים" וה"אנטי ציוניים" של ועדות פרס ישראל והעמיד אותם מול ה"נציגים אותנטיים של העם". בתוך השפה הזאת והעולם שעליו היא מדברת, קשה למצוא מקום נקי שבו יוכל להתקיים הפרס היוקרתי הזה. לכן נראה לי שבשנה זו, שנת בחירות, כשהשפה הזאת היא השלטת, יש לבטל את הפרס ולנסות להשתית אותו בשנה הבאה על שפה אחרת וערכים אחרים.
פגע בפרס ישראל. נתניהו | צילום:
חדשות 2
פרס ישראל לאהבת ישראל
לאחר שראש הממשלה קיבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי וחזר בו מהחלטתו לפטר את שופטי פרס ישראל לספרות ולשירה, חשבנו שראוי לחזור לוועדת השיפוט ולשקם כך את משמעותו ואת ערכו של הפרס הזה, אבל גילינו שהדבר בלתי אפשרי. פרס ישראל נושא את ההילה שלו לא בגלל הכסף שמצורף אליו וגם לא בגלל המילה "ישראל", אלא בגלל שהוא מסמן הישגים שהושגו בישראל בתחומי התרבות והמדע. המשמעות הזאת של הפרס נלקחה ממנו עם ההתערבות של ראש הממשלה.
למעשה גם אם נשב, כפי שהתכוונו לעשות, בזמן שנותר לנו, נקרא בעיון את דברי החוקרים, כתביהם וספריהם, ונחליט את ההחלטה הנכונה ביותר - בשלב הזה, לאחר מה שקרה, תיתפס ההחלטה הזו לא על פי השאלות המדעיות והמחקריות שהנחו אותנו בשיפוט, אלא על פי שאלות אחרות לגמרי: האם מי שקיבל את הפרס שייך לשמאל או שייך לימין? האם הוא פרסם פעם איזה פמפלט פוליטי לצד זה או אחר? מה רמת הציונות שלו? מה כמות האהבה שלו לארץ ישראל? בחינת השיפוט שלנו על פי השאלות הללו תכפיש לא רק את זוכה הפרס, אלא את הפרס עצמו.
בכך אני מדברת לא רק בשם הסופרים, החוקרים והשופטים של הפרס, אלא גם בשם הספרות הישראלית בכללותה. את הספרות הזאת לדורותיה פסל בנימין נתניהו כשהשתמש בסף הציוני כדי לפטר את שופטי הפרס. שהרי את הסף הזה לא היה עובר איש מהסופרים העבריים שלאורם אנו חיים. בראש וראשונה לא היה עובר אותו אחד העם, משום שלדעתו היישוב הציוני לא פתר את בעיית היהודים אלא העביר אותה לארץ ישראל . ברור שאת הסף של נתניהו לא היו עוברים לא נתן אלתרמן, שכתב את השיר על כפר קאסם, ולא ס. יזהר, שכתב את "חירבת חזעה".
לא היה נמצא ראוי לפרס. נתן אלתרמן | צילום:
ויקיפדיה
האם ברנר היה זוכה בפרס ברנר?
אבל יותר מכל, מי שהיה נפסל כבר בשלבי ההתחלה - לא רק כשופט או מועמד לפרס ישראל, אלא גם כשופט או מועמד לפרס ברנר - הוא יוסף חיים ברנר עצמו, שאמר: "אל ישליכו יהבם על חלום זה, זה חלום בלהות, חלום שווא". ועוד יותר מזה: "היופי יפה לתיירים והארץ ותחלואיה ניתנו ליושבים בה". אמנם, ברנר גם אמר כי "אפשר, אפשר מאוד, שכאן אי אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר". אבל זה לא יוכל לעזור לו לעבור את המבחן שבו יש שתי תשובות בלבד: האם אתה בעד הציונות או נגדה.
אם עליי לבחור בין מפלגתו ובוחריו של נתניהו, לבין הספרות העברית שחזתה את הציונות והובילה אותה -ותיארה גם את מגבלותיה וגם את קוצר ידה - אני בוחרת בספרות. ולכן - אני בחוץ.
