היצירה "2019" נפתחת כשברקע משה כהן שר את השיר "משחקי קלפים". אין לכם מושג מי זה משה כהן, וזה בסדר. גם אני לא הכרתי את השיר המזרחי המחאתי הזה עד שחיפשתי אותו ביוטיוב. לכהן יש קול עבה שאפשר לטעות לרגעים ולחשוב שהוא שייך לעופר לוי. ביוטיוב אפשר לראות שכהן, שהקליט את השיר לפני שמונה שנים, לא באמת שיחק אותה בחיים. בתמונות מפעם הוא צעיר, חתיך, אופטימי, עם ג'ל בשיער, חולם להיות זמר מפורסם כמו עומר אדם. בצילום מהופעה חיה לפני שנתיים, במועדון, הוא כבר עם כיפה שחורה, לא מגולח, לבוש ברישול ונראה די מבואס.

אני לא בטוח שאוהד נהרין העמיס על "משחק קלפים" ומשה כהן כל כך הרבה משמעויות ורבדים, אבל באוזן המוזיקלית שלו, גם הוא הרגיש שנכון לפתוח עבודה חדשה שמבקשת להיות גם פוליטית, עם שיר שמבטא את הדכאון הישראלי, שמתחבא מתחת לחיוכי האינסטגרם. בהמשך הוא מערבב גם רוק כבד, מוזיקה יפנית (מעוותת) ואת פיירוז. אבל ברור שהעבודה הזאת היא על ישראל.

לנהרין יש להקה של רקדנים מדהימים, מהטובים בעולם, שיכולים לטעון את תחושותיו וכוונותיו בעוצמה פיזית. מיד לאחר קטע פתיחה ארוך של ריקוד קבוצתי, הם עוברים למסע ארוך שהולך מצד אחד של הבמה לצידה השני. באיטיות רבה הם נושאים על גופם ומבטיהם את צער העולם כולו. זה קטע ארוך ומהפנט, שמנתק אותך לחלוטין מהעולם החיצוני.

בקטע הבא, אחרי שאחד הרקדנים שר את "בשנה הבאה" האופטימי של אהוד מנור, נורית הירש ואילן ואילנית, במין שירת קריוקי חצי מודעת לעצמה, עולים כולם למין תחרות של סולואים, כאשר כל אחד ואחת מהם מציגים את היכולות שלהם להרהיב. מדובר בקטע משמעותי מאוד דווקא בהקשר הרחב של בת שבע. האנסמבל הכוכבי שנבנה שם בהצלחה בעשור הקודם, עם בובי ג'ין סמית, אור שרייבר, שמאל פיטס ואחרים, התפזר ברובו. חוץ מארי נקמורה, רעייתו של נהרין, ובילי בארי, רוב הרקדנים והרקדניות צעירים בהרבה, רובם די טריים בלהקה.

 

2019, בת שבע (צילום: אסקף)
2019, בת שבע | צילום: אסקף

הדבר מתבטא בעיקר בשפת גוף חדשה שהרקדנים מביאים לבמה. יוני (יונתן) סימון - אחד הרקדנים הראשיים שדי מוביל את היצירה - נראה במבט ראשון כהכלאה בין גיק מחשבים לעולה מחבר העמים שעובד בהובלות. אבל כשהוא מישיר מבט בסגנון רוברט דה נירו הצעיר, החלל נטען במתח שכמעט אפשר לחוש אותו פיזית. ומה שיותר מעניין, שפת הגוף שלו ושל חבריו היא חדשה לגמרי, באופן שבו הם עוברים ממחול לתנועות שלקוחות מעולם ההיפ הופ והתעמלות הקרקע. הכל טרי מאוד, עד שמתחשק לך להחליף את שם היצירה ל "2020", כדי לצקת לתוכה בכל זאת מעט יותר אופטימיות.

ככל שהיצירה נמשכת, היא הופכת יותר פוליטית. יש רגעים יפים שבהם הלהקה כולה שרה את "הנה מה טוב ומה נעים", באופן שמדגיש את העדריות של העידן הנוכחי. זה כמובן מתכתב עם "אחד מי יודע" הקלאסי, אבל זה לרגע לא נראה כמו חזרה למניירה ישנה. בקטע השיא, כאשר כל חברי הלהקה, חוץ מניצן רסלר, נשכבים לישון (בלי ספויילר, זה קטע חזק במיוחד), יש ברקע קטעים של חנוך לוין מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", והדברים שנהרין מנסה לומר ברורים.

זה גם המקום להזכיר ש"את ואני והמלחמה הבאה", המופע הסטירי שהעלה חנוך לוין מול התנגדות גדולה ב-1968, בניסיון לצנן את האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, הוא יצירה כמעט נשכחת. חוץ מהשיר "שחמט", שנשאב לרפרטואר של חוה אלברשטיין, לא נשאר מהדבר הזה שום זכר. גם הטקסט עצמו, במרחק של יותר מארבעים שנה, הוא כמעט תמים.

קטע הסיום של הריקוד, שבו שוב מצליח נהרין ליצור קטעי ריקוד אנסמבל מרשימים של כל הרקדנים ביחד, נראה קצת כמו הצדעה לפינה באוש. לא באופן בוטה, אלא באופן שבו מתיישבים כל הרקדנים זה לצד זה ואז קמים ורצים האחד לצד השני. יש בכך את הדקדוק הפנימי שהמציאה בשעתו נסיכת וופרטל. זה מאוד מאוד יפה ומרגש, כי איש אינו חושד בנהרין שהוא לא מקורי, ואין שפה בטוחה ויפה משלו. נדמה שבקטע הזה נהרין אכן מצדיע. מה שנקרא, קצת כבוד.

"2019" היא יצירה מאוד מרשימה ומהנה לצפייה של אוהד נהרין, שאין צורך לדרג את יצירותיו. כמו אלבר אלבז, גל גדות ו"פאודה", אוהד נהרין ולהקת בת שבע הם בשורה הראשונה העולמית, בטופ של התחום בו הם פועלים. זה משהו שכדאי להבין כשבאים לראות הופעה של בת שבע. שלא כמו בעוד הצגת תיאטרון בינונית, שאין מה להשוות בינה ובין ברודווי או הווסטאנד, כאן התוצרת הישראלית משתווה ואף עולה על כל מה שמוצג כרגע באולמות החשובים בתבל. מה שאומר שאנחנו לא רק נהנים. אנחנו נהנים יותר. מה נגיד, שרק ימשיך המפעל הזה להתגלגל באותו אופן קדימה, מצידי עד אין סוף.     

"2019". להקת בת שבע. כוריאוגרפיה: אוהד נהרין