"ואני אישה חייכנית/ רק בת שלושים/ וכמו החתול יש לי תשע פעמים למות/ זאת הפעם השלישית"
(סילביה פלאת', "ליידי לאזרוס")
לפני כעשור עלה לאקרנים "סילביה", וכמו כל פרויקט הוליוודי מושקע הוא צריך היה סיסמה, הבטחה, משפט מחץ שייצור הד תקשורתי ויביא את הקהל לאולמות. ההבטחה שהוצמדה לסרטה של כריסטין ג'פס הייתה זוכת האוסקר בעבר והעגבנייה המיובשת בהווה - גווינית' פאלטרו. פאלטרו נבחרה מבין מאות שחקניות לגלם את תפקידה של המשוררת האייקונית סילביה פלאת', ששמה קץ לחייה בגיל 30. זה היה קצת לפני שהראשונה החלה לבחור תפקידים מביכים בסגנון איירון-מן, ו"סילביה" היה אמור להחזיר את פאלטרו לרף השחקניות האיכותיות שהחלה להתגלץ' ממנו. אבל "סילביה", כידוע, לא עשה שירות לאף אחת מהמעורבות בו, ויש שטענו שאם פלאת' הייתה רואה את מה שעשתה לדמותה פאלטרו, שנולדה מחדש כעבר שש שנים כמרתה סטיוארט, היא הייתה מתאבדת שוב. לא הנחה מופרכת לגמרי לאור העובדה שאחת המשוררות המחוננות והסוערות של אמריקה הפכה על מסך הכסף לקנאית, אובססיבית, ילדותית, ובגדול – היסטרית קלאסית א-לה פרויד המוקדם שסופה, איך להגיד, ידוע מראש. העולם ביקר חריפות את הגילום המעליב. אחרי הכול, דמותה של פלאת' הציתה את דמיון הקהל עד כדי כך שפורסמו אודות חייה כבר מעל מעל למאה ביוגרפיות שונות, כשרק יובל חלף מאז מותה.
פלאת' מצטרפת לשורה של משוררות אפלות בנות המאה הקודמת שמושכות ומרתקות את הקהל לאחר מותן המוקדם, אפילו יותר מבמהלך חייהן. גישתן לחיים ושירתן הבלתי מתפשרת, משקפות לא אחת אלימות עזה ומשיכה למוות ודוחות את קונבנציות הנשיות המגבילות והמדכאות לטובת כנות שורטת שנוטה לעורר זעם בציבור השמרני. כך למשל יונה וולך, שהשבוע עלתה שוב לסדר היום עם יציאת סרטו החדש והמדובר של ניר ברגמן, "יונה". נדמה כי מאז לכתה, לפני כמעט שני עשורים, איננה חדלה מלהעסיק יוצרים וקהל ישראליים. רק לפני שנתיים יצא הדוקומנטרי של יאיר קדר, "שבעת הסלילים של יונה וולך", ולפני שנה הוקדש לה פרק במיני-סדרה "המקוללים" של חגי לוי. למרות הביוגרפיה המפורטת של יגאל סרנה ואינספור הופעות, מחקרים, מאמרים וכתבות שממשיכים להתפרסם, הצמא לקרוא ולשמוע אותה ועליה רק גדל. הזמן שחלף מאז הביאו כתביה להתפלצות רבתי במשרד החינוך לא שיכך את תדמיתה המרדנית והפראית, גם לא בדור שהתרגל לפהק מול ריהאנה.
(סילביה פלאת', "אבא")
וולך ופלאת' נכנסו שתיהן בגיל צעיר למילייה בוהמייני, נצלני כפי שהיה אמנותי וגברי לעילא. הנחת העבודה הבסיסית סביבן הייתה כי נשים הן אולי רגשניות, אבל לאו דווקא רגישות, ובכלל, אמנות הכתיבה היא עניין לגדולים. פלאת' האמריקנית נישאה בגיל 24 למשורר הבריטי טד יוז, מקץ חודשים אחדים של היכרות, ובביתם ברור היה כי הוא ה-משורר. יוז היה ידוע מאוד בבריטניה ואף הוגדר כמשורר המלכותי, שלא לומר ממלכתי, ופלאת' נאלצה לקחת את המקום לצד הנהג ,שגם נהג לבגוד בה. מקץ שש שנים, שני ילדים והפלה (שהייתה לנושא מדובר בכתביה), פלאת' גילתה אודות רומן שניהל ועזבה את יוז. היא עברה עם ילדיה ללונדון ותוך חמישה חודשים שמה קץ לחייה. דווקא החודשים הללו טמנו בחובם פרץ יצירתי של ממש עבור פלאת'. היא כתבה במהלכם כעשרים ושישה שירים מלאים שראו אור רק לאחר מותה.
רבים ורבות ממעריציה של פלאת' האשימו את יוז במותה, נהגו לעצור הקראות משיריו בקריאות 'רוצח', ומחקו שוב ושוב את שמו ממצבתה. היחס הציבורי אליו החמיר כאשר אשתו השניה, אסיה - זו שאיתה בגד בפלאת' - נטלה את חייה שלה ושל בתם בת בארבע. יוז, שנפטר ב-1998, היה אחראי לפרסום רוב שירתה הידועה של פלאת', שנעשה לאחר מותה. למשל השיר הידוע "אבא" (Daddy), המתאר את יחסי האהבה-שנאה של פלאת' עם אביה. ה"טיימס" תיאר את השיר כ"ברוטלי כמו נבוט. וזוהי רק הלהבה ראשונה מפיו של הדרקון הספרותי החדש". אשמת יוז או לא, פלאת' פלירטטה עם המוות עוד הרבה בטרם חייה עם יוז. ניסיון ההתאבדות המוכר הראשון שלה היה בגיל עשרים, אז נטלה חופן מכדורי השינה של אמה ונמצאה בגומחה מתחת לבית כעבור שלושה ימים. תאונת דרכים שעברה שנים לאחר מכן התבררה כניסיון נוסף. הניסיון האחרון של פלאת' הפך לדימוי מפורסם במיוחד – המשוררת אטמה את המטבח במגבות רטובות בזמן שילדיה ישנו בחדרם, הניחה את ראשה בתנור הגז ומתה מהרעלת פחמן חד-חמצני.
"גופי היה חכם ממני/ כוח הסבל שלו פחות משלי/ הוא אמר די/ כשאני אמרתי עוד"
גם וולך, שבסופו של דבר נפטרה ממחלת הסרטן, ניסתה לשלוח יד בנפשה. זהו למעשה אחד השלבים בו מתעד אותה סרטו של ברגמן, בעודה מאושפזת בפעם השניה במוסד פסיכיאטרי בעקבות אותו ניסיון אובדני. אף היא, כמו פלאת', נהגה להלום בנבוט באמצעות שיריה - לפעמים ממש על פרצופה של החברה הישראלית - והתגובות הנזעמות לא אחרו לבוא. המפורסמת שבהן היא כמובן על "תפילין" הסנסציוני, בו הפכה וולך את התפילין לצעצוע מין ושליטה. אבל למרות הכינוי "בהמה מיוחמת" שהדביקה לה חברת הכנסת דאז מרים תעסה-גלזר, דמותה של וולך זוכה יותר ויותר לייצוג מורכב שעיקרו, כמו אצל אמנים רבים, בידוד ובדידות שיכולים להטריף ואכן מטריפים. הנזילות וחילופי התפקידים המגדריים המאפיינים את כתיבתה של וולך נטו מאוד להרגיז את החוגים הקונסרבטיביים בישראל, כיוון שניגחו ראש-בקיר את שמרנותה של החברה והעובדה שאפילו האוונגרד שלה היה מצ'ואיסטי ושובניסטי לגמרי. וולך הייתה ידועה ככותבת פוריה ביותר, כמעט קומפולסיבית. "יש לי שיטה", סיפרה בראיון טלוויזיוני מאוחר יחסית בחינוכית, "אני רואה את [הכתיבה] בתור מחקר פארא-פסיכולוגי. החומר ישנו אז זה רק עניין של עבודה, ואני די חרוצה. אין לי שליטה על הכמות שאני כותבת, כי זה כמה שבא".
"תפוח זהב/ אהב את אוכלהו/ הלך אל מכהו/ ברות לשיניו/ תפוח זהב/ נבלע באוכלהו/ בא בעורהו/ אף בבשריו"
(דליה רביקוביץ', "אהבת תפוח הזהב")
הדיווחים על מותה של דליה רביקוביץ' ב-2005 טענו פה אחד כי המשוררת התאבדה. חוות דעת רפואיות מאוחרות יותר סתרו את הסברה, אך הפסיכולוגית האבולוציונית, עדה למפרט, פרסמה כי חברתה, שהייתה חתומה על המשפט "שנת עולמים היא הטובה מכולן", הייתה נחושה לסיים את חייה. רביקוביץ', כמו משוררות אפלות נוספות, לא הסתירה את העובדה שסבלה מדיכאון, או "שפל יציב", כהגדרתה. "אמנית הכאב", כינו אותה פעם. שלא כמו וולך השנויה במחלוקת, רביקוביץ' נהנתה מקונצנזוס רחב למדי לגבי שיריה, שדוק עצב שובר-לב תמיד נפרש מעליהם. "השירים נוזלים לי מקצות האצבעות, אני לא מתכננת אותם", התוודתה בראיון לאבירמה גולן. "יש לי תחושת שייכות [לשיריי], אבל אין לי תחושה של שמחה. אני לא מאושרת מזה שכתבתי שיר". רביקוביץ' הייתה בת 23 בלבד כשפורסם ספר השירים הראשון שלה, "אהבת תפוח זהב", אותה כותרת שנשא גם אחד משיריה המדוברים, שפורש בין השאר כעוסק במזוכיזם. הספר זכה לתשבוחות רמות, ויש שאומרים שרביקוביץ' נשארה באותה עמדה, של נערה או אישה צעירה העומדת בפליאה וזעזוע מול עולם המבוגרים, ואיננה יכולה אלא להטיח בו את כל מה שהינו. רביקוביץ' אכן הצהירה פעם כי מרגע שעברה את גיל שש, מעולם לא הרגישה עוד אהובה.
(דליה רביקוביץ', "מים רבים")
לשורת הנשים המרתקות והאפלות הללו מצטרפת גם תרצה אתר, בתו המפורסמת והמיוסרת של המשורר הלאומי נתן אלתרמן. למרות ספרי השירה והילדים שכתבה ועשרות מחזות שתרגמה לעברית, נשאה אתר תמיד את דמותו של אביה על גבה והתקשתה לצאת מצילו. כך לפחות נתפסה בעין הציבור, שיש לשער שהתקשה לעכל אותה. בנוסף לכתיבתה, אתר למדה משחק בניו-יורק ושיחקה גם בתיאטרון "הבימה" ובקאמרי. בדומה לרביקוביץ', יופיה משך תשומת לב גדולה, לעיתים על חשבון פועלה האמנותי. שירתה של אתר הושוותה לא אחת לזו של פלאת', בעיקר בשל דחף המוות הניכר בה. אתר אף עסקה בתרגום שירתה של פלאת', והביאה לשפה העברית שני שירים מתוך הספר הידוע של פלאת' "אריאל".
"חשוב עלי כמו על סרפד קטן,/נשכח/ רק לפעמים זוכרים אותו/ כשנדקרים,/ והדם אדום ויפה"
(תרצה אתר, "רק לפעמים")
במהלך שנות העשרים לחייה, כששהתה בניו-יורק עם בעלה הראשון, עודד קוטלר, ניסתה אתר לשלוח יד בנפשה. ניסיון זה הוליד את שירו הידוע של אביה, "שמרי נפשך" (שכותרתו הרשמית, אך הידועה פחות, היא "שיר המשמר"), המפציר בה לשמור על חייה. אתר השיבה לו ב"שיר הנשמרת" בו הבטיחה בלא מעט אירוניה כי היא נזהרת "מדברים נופלים/ מאש, מרוח, משירים" – ואכן שמרה, לפחות עד לאחר פטירתו. בשנת 77', בהיותה בת 36, צללה אתר אל מותה מהקומה השישית של הבניין התל-אביבי בו התגוררה. המשפחה טענה כי מדובר בתאונה – אתר בדיוק נטלה תרופות שעלולות היו לטשטש אותה, והמעקה בחדרה היה נמוך, אבל התקשורת דיווחה כי אתר נטלה את חייה. "לכולם כל כך ברור שהיא התאבדה" אמר בנה, נתן סלור, "רק לנו, לקרובים לה ביותר, האנשים שהכירו ואהבו אותה, זה לא ברור בכלל".
"הו אלי, מה אני - שהפיות המאוחרים האלה יבכו פעורים/ ביער של כפור, בשחר של שדה דגניות"
(סילביה פלאת', "פרגים באוקטובר", בתרגום תרצה אתר)