דבר אחד שכדאי להגיד למי שרוצה לקרוא שירה: זאת לא חידה. אתם לא בשיעור ספרות. השיר אינו אגוז. אין צורך לפצח אותו. אם הוא היה פציח, הוא לא היה שיר. ואם הוא שיר טוב, אתם תבינו ממנו את מה שאתם צריכים להבין ממנו, מבלי לדעת להסביר את זה במילים שאינן שירה.
אם אתם רוצים לקרוא שלושה ספרים, כדאי להתחיל מאלה:
1. שירים שונים / נתן זך
בראשית היה זך. הוא הערפד שנשך את כולם. ב-1955 ראה אור ספרו הראשון, "שירים ראשונים", כשהכוונה הייתה גם לשיריו הראשונים שלו וגם לשירים הראשונים בנוסח השירי החדש של דור המדינה. ב-1959, והוא בן 29 בלבד, תקף את מלך מלכי השירה העברית של דור היישוב במאמרו המפצי "הרהורים על שירת אלתרמן", וב-1960, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, פרסם את ספרו הקאנוני "שירים שונים" – דהיינו, שונים מאלתרמן, שונים מכל מה שבא לפניו. הספר הזה, שכולל מבחר מתוך "שירים ראשונים", הוא מופת הנוסח הזכי: חריזה פנימית גאונית, משקל שכפוף רק להיגיון הפנימי של השיר, משלב יומיומי-בינוני ובעיקר טבעיות הבעה בסגנון האימג'יזם האנגלו-אמריקאי. אבל אפילו אם מפשיטים אותו מכל חשיבותו ההיסטורית, "שירים שונים" היה ונותר אוסף כמעט-מושלם של שירה לירית מלוטשת ומדוברת, שנקראת כאילו נכתבה במאה ה-21 ולא בשנות ה-50 של המאה הקודמת. (הקיבוץ המאוחד, 1960)
2. משהו בשביל מישהו / דוד אבידן
אבידן החל את חייו הספרותיים כפרודיה על אלתרמן, ויש שיאמרו שסיים אותם כפרודיה על אבידן, אבל בין לבין הוא פעל כאוונגרדיסט המובהק של דור המדינה. להבדיל מרעיו למהפכה זך ועמיחי, אבידן לא כתב שירה ישראלית-בורגנית על שכול, חייטים ניצולי שואה ונשים של מורים למתמטיקה, אלא בחר ללכת בגדולות, לכתוב ולחיות כנמר פוטוריסטי-ניטשיאני. רגע לפני שנטש לגמרי את השיר הלירי בניסויים כמו "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד." ו"הפסיכיאטר האלקטרוני שלי", אבידן סיכם את פסגותיו עד אז, כשעוד היה מה שנקרא משורר, במבחר "משהו בשביל מישהו", שכולל את מיטב השירים מארבעת ספריו הראשונים. הגבריות, הרצון לעוצמה, המשחקיות ובעיקר הווירטואוזיות הלשונית שאין לה תקדים או מקבילה ברפובליקה הספרותית שלנו, מוכיחים שאבידן באמת היה חייזר שנחת יום אחד בכיכר רבין, משיח מילולי שבא לגאול אותנו מכל הביושמוץ והביושמרץ והביושמלץ. (ספרית פועלים, 1964)
3. שירה / יונה וולך
אחרי טריאומווירט המהפכנים-המייסדים זך, עמיחי ואבידן, הגיע תורה של שלישיית הסיקסטיז מאיר, יאיר ויונה לחולל הפיכת-חצר קטנה. כפי שהסביר מאיר ויזלטיר, האינטלקטואל והדובר של החבורה, בראיון להלית ישורון: "הייתה לנו הרגשה שהוא (זך) עוצר את הסוסים... הייתה הרגשה שזך מציע נוסחה מאוד ממותנת ומאוד גזוזה של מודרנה". ובשום מקום אחר בשירה העברית החדשה הסוסים אינם רצים אמוק כמו ב"שירה" של וולך, שמכנס את שני ספריה הראשונים, "דברים" ו"שני גנים", בתוספת החטיבה השירית האלוהית בטירופה, "למעלה מזה", שחותמת את שירת וולך המוקדמת בימי האשפוז השני, והכפוי, בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה. בשירים אלה וולך מלמדת אותנו שאי אפשר לכתוב מתוך עמדה אובייקטיבית-מדעית, אלא צריך לשחק את הדברים, להיות הם, עד כדי טשטוש מוחלט של הזהות האישית. בתולדות הספרות העברית, איש מעולם לא הרחיק להעמיק כמו יונה וולך בתהומות הפסיכיים והפנטסטיים של הנפש. (סימן קריאה, 1976)
אם אתם רוצים לקרוא 18 ספרים, הנה התכנית השנתית שלכם:
4. קיצור שנות השישים / מאיר ויזלטיר
מבחר נהדר, שמציג את ויזלטיר המוקדם בשיא תחכומו, רשעותו וכישרונו. (הספריה החדשה, 1984)
5. שירים ללואיס / יאיר הורביץ
הורביץ, המשורר שמשוררים אוהבים לאהוב, במחזור השירים הרומנטי ביותר שלו, על ילדת חלום-פרחים בשם לואיס, השוכנת בתוך נפשו של הורביץ עצמו. (עכשיו, 1964)
6. עכשיו ובימים האחרים / יהודה עמיחי
אם זך היה הרומנטיקן הקר של החבורה, עמיחי היה הרומנטיקן החם. המשורר האהוב ביותר של דור המדינה ידע להפוך כל חוויה בחייו למשל אוניברסלי. (לקראת, 1955)
7. הפואמה הביתית / אהרן שבתאי
קריאת התגר השלמה ביותר של שבתאי נגד השירה הבוהמיינית של שנות השישים. הנוסח הנטורליסטי-ביתי שהציע לא החליף את הנוסח הזכי, אבל הניסיון המרתק סימן את שבתאי כעלעלו הראשון של ענף חדש בשירה הישראלית. (סימן קריאה, 1976)
8. הספר השלישי / דליה רביקוביץ
ספרה הבשל ביותר של המשוררת המרגשת ביותר בדור המדינה. בספר הזה רביקוביץ מצליחה להיות חשופה כחשופית, מבלי לגלוש לרגע ליומנאות סכרינית. (א. לוין-אפשטיין, הקיבוץ המאוחד, 1969)
9. גלגול / דן פגיס
לא רק "כתוב בעיפרון בקרון החתום": פגיס הוא חדשן גדול ואניגמטי, עם יותר חלליות ופלנטות ממחנות השמדה, ועם היכולת המופלאה להתיך יחד את היקום עם הפלנטה האחרת. (מסדה, 1970)
10. כחולים ואדומים / אמיר גלבע
המגנום אופוס של גלבע, משורר ייחודי לגמרי, שכל ניסיון לקטלג אותו נידון לכישלון. (עם עובד, 1963)
11. השבר הסורי-אפריקני / אבות ישורון
ספר השבר של אבות ישורון, ואימוצו על ידי חבורת "סימן קריאה" כאב ספרותי חורג. (סימן קריאה, 1974)
12. פנאי / זלדה
המשוררת המיסטית, הפסיכדלית והחללית ביותר בשירה העברית החדשה היא בכלל אישה חרדית מירושלים. וזהו ספרה החשוב ביותר. (הקיבוץ המאוחד, 1967)
13. סוטים יקרים / חזי לסקלי
משורר הפופ החכם והמצחיק מכולם. השראה מתוקה. (ביתן, 1994)
קראתם את כולם? הנה עוד כמה למתקדמים:
14. מרגוט / דליה הרץ. יודעי ח"ן יודעים לספר שלפני וולך באה הרץ. בגיל 19 פרסמה הרץ את ספרון המופת "מרגוט", ובכך הקדימה את מאיר, יאיר ויונה בזמן, והתעלתה על שלושתם בשכלול הסמנטי.
15. איך זינג ווי אה פייגלע / פנחס שדה. ספרו הטוב ביותר של שדה הוא ספרו האחרון דווקא. זהו ספר של חיה פצועה, שאין לה יותר מה להפסיד או להוכיח. תוצאות ה-C.T ניקו את שדה מהמנייריזם והותירו אותו נקי, מדויק וחכם מאי פעם.
16. חופה במדבר / אבא קובנר. פרש צעיר וזקן רוכב לעיר הנבטית עבדת, שחרבה מזמן והיא עודנה שוקקת חיים. הפרש מתחתן שם עם אישה, קורא ממכתבי המתים ומנהל שיחות עם מוכר בלונים. "חופה במדבר" היא פואמה פטליסטית מופרכת, שממצבת את קובנר כפורץ דרך לשוני ותמטי.
17. הלדרלין / ישראל אלירז. ספרו השאפתני ביותר של אלירז. פרידריך הלדרלין, המשורר הרומנטי בן המאה ה-19, חלה במחלת נפש, חדל לכתוב שירים ועבר להתגורר אצל הנגר צימר. בספר זה אלירז מנסה לפענח את פשר שתיקתו של הלדרלין.
18. שירים 1990-1994 / אפרת מישורי. ספרה הראשון של האם המייסדת של הפרפורמנס והספוקן וורד בישראל הוא מופת של קידוח מינימליסטי.