אסתר שטרייט-וורצל שהלכה אתמול (שבת) לעולמה, נולדה ב-1932 וגדלה בפתח-תקווה. היא הייתה מורה במשך שנים רבות, והחלה לפרסם כבר בגיל 12. מרבית ספריה יועדו לנוער ונכתבו על נערים ונערות, תמיד על רקע אירועים היסטוריים כלשהם, תמיד עם אהבה, הרפתקאות ואיזו אמונה בוערת ועיקשת בחזון הציוני. כולנו קראנו את הספרים שלה בתור בני ובנות נוער, ועד היום שמה מעורר התרגשות מלווה בנוסטלגיה, כי כשהגעתְ לגיל שבו אפשר לקרוא ספרים של אסתר שטרייט-וורצל, הרגשתְ קצת יותר בוגרת. מעבר לכריכה הקשה ובשלב מסוים גם הכריכות הדרמטיות, הם היו עבי-כרס ממש, והעלילות, הפיתולים, הדמויות, כולם דרשו שנקרא בהם שוב. הנה ששה מספריה האהובים ביותר.
אליפים
אליפים זוכה היום לעדנה מחודשת עקב הפקתו כסדרת טלוויזיה, אבל הוא היה מסתדר יפה גם בלעדיה. ב-1982 הוציאה אש"ו לאור את הספר הנפלא הזה. רק לחשוב על ההרפתקאות הפוטנציאליות הטמונות ב"גנות", פנימיה שבה דחוסים יחדיו ילדים בני 14 עד 18, בנים ובנות גם יחד, המתיחות בין האליפים, הבטיחים, הג'מילים והדלידים, חיי הנפש העשירים של הגיבורים, חייהם הקודמים מול חייהם החדשים, התגיות המודבקות לכל ילד, ניצני האהבה הראשונה בכל מקום, היום אין סיכוי שלא היו מכריחים אותה לכתוב ספר המשך.
מכתבים לצופיה
נילי כהן עוברת לגור בעיר אחרת ושומרת על קשר עם בת-דודתה האהובה בעזרת מכתבים. אט-אט האמת יוצאת לאור ונילי מגלה שהדוד שלה, אביה של צופיה, הוא בכלל אבא שלה. כולל התאהבות בחונך המבוגר יותר, חונכות של ילדה צעירה, השמנת-התבגרות, טיולים שנתיים ועוד. רומן המכתבים הראשון של רבים מאיתנו כלל תהפוכות גורל מסמרי שיער למדי, אבל עדיין נחווה בעיקר ככתוב ממש יפה, ושתקום הנערה שלא חשבה בעקבות קריאת "מכתבים לצופיה" שהיא בכלל הבת של הדודים שלה ושהוריה אימצו אותה.
תפילת הנזיר
הרבה לפני שנסענו להודו בהמונינו הכרנו את רבקה, נערה הודית יהודיה שנשלחת בימים שאחרי מלחמת העולם השניה למנזר ופוגשת שם את סבסטיאן החלומי, פרח כמורה שמגלה את יהדותו ונזכר באח אובד, יהודה, שאולי שרד וחי היכנשהו. רבקה וסבסטיאן, שניהם יפים ורגישים, סיפקו שעות של אהבה סוחפת, נופים מרהיבים והכול בצל השואה, מה עוד אפשר לבקש.
בני דניאל
דניאל האוסטרי בן ה-15 רגיל לאוסטרים שלועגים ליהדותו. הוא מתנחם בנגינה על החצוצרה שלו. כשהוא מגיע בקיץ לבקר בישראל הוא מתגורר עם משפחת גונן, מכרים ישראלים. הוא חווה את ישראל על נופיה, קשיי התקשורת והתאהבות באורית, עד שהוא מבין לאט לאט שהוא לא באמת זר, ושאולי אביו אינו אלא הדוד המת של בני משפחת גונן. מלודרמה סוחפת בקופרודוקציה אוסטרית-ישראלית.
שחר/אורי
אורי הוא הגיבור האולטימטיבי של אסתר שטרייט וורצל מאז ומתמיד, היושב לבטח על מרבית המדפים לצד "אליפים" הקלאסי. אנו מתוודעים אליו בגיל 14, בתקופת המנדט, ומלווים אותו עד גיל 17. הוא איבד חברה טובה בגיל צעיר וכעת מנווט בין מנהיגות חברתית לבין תחושת בדידות מסוימת הנובעת בעיקר מבגרות, אחריות, אינטרוספקטיבה תמידית ובחינה של הדור הקודם לעומת הדור החדש. מאורי אנחנו נפרדים כשהוא מחליט להצטרף לפלמ"ח.
"שחר", לעומתו, מתחיל דווקא עם יומו האחרון של שחר שנהרג במלחמת שלום הגליל, ורק אז חוזר אל ילדותו, נעוריו ובגרותו, אהבות ראשונות, שנה באוגנדה, גירושיהם של הוריו, התמודדות עם דיסלקציה ולבסוף הגיוס והאהבה לצבא. הדרך האחרת, הבוגרת יותר, שבה אש"ו מספרת את הסיפור של שחר, האפקט של הקריאה וההיקשרות אל שחר על אף הידיעה שבסוף הוא ימות, הופך את "שחר" למי שלנצח יהיה אהוב יותר מ"אורי", אחיו הבכור.