עד לפני שנה, אם הייתם מספרים לישראלי הממוצע ברחוב על מייקל רפפורט, סביר להניח שהייתם מקבלים מבט תמוה וצקצוק שלילי בחזרה. מאחורי רפפורט יש אומנם קריירת משחק ענפה למדי, אבל קשה להגיד שהיא מרשימה או שמדובר בסופרסטאר מלידה. מאז אירועי 7 באוקטובר, כוכבו של רפפורט החל לזרוח בארץ הקודש והמניות שלו בקרב הישראלים עלו לשחקים. מפרוץ האירועים, רפפורט לא חסך במילים, בסרטונים ובהסברה ציונית כשרה שפרצה באותנטיות מתוך הקרביים שלו. הוא פעל מטעם עצמו והיה מפעל של איש אחד שעמד לצד העם היושב בציון מול הטרולים הרעילים והאנטישמים ברשתות, ולא חשש לרגע לבוא חשבון אפילו עם חבריו הקרובים בהוליווד. כן, גם היהודים. ואנחנו התאהבנו בג'ינג'י המאפיר והעצבני הזה.
אבל לא הספיקו לו רק סרטוני טיקטוק ובדיחות על הקולגות. הוא הגדיל לעשות וקפץ לבקר בקיבוצי העוטף ואף השתתף בשני מערכונים מצוינים של "ארץ נהדרת". רפפורט, שמטיבי הלכת זוכרים בתור גארי, חברה השוטר של פיבי בופה מ"חברים", וזקני השבט מכירים אותו מתפקידו בסרט "רומן על אמת", התנהג כמו מענטש אמיתי והוכיח שהוא ידיד אמת של ישראל.
אמש (שני), אחרי הופעה ראשונה בתיאטרון ירושלים, הגיע רפפורט לבית החייל בתל אביב כדי לספק מנה נוספת של אסקפיזם לישראלים בצורת סטנדאפ. זאת אומרת, נכחו שם גם ישראלים, אבל הרוב המוחלט שישב באולם היה של יהודים אמריקאים, דוברי אנגלית וחובשי כיפות. הווייבים היו ברורים - זה לא מופע סטנדאפ שנועד לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
לפני שרפפורט עלה לבמה כדי לכבוש את הקהל, והפעם בלייב אקשן, הסטנדאפיסט מתן פרץ קיבל את המנדט וחימם את הנוכחים באנגלית שוטפת ומאוד מרשימה. פרץ, שהפך בשנה האחרונה לחברו הקרוב של רפפורט, הרגיש מאוד בנוח על הבמה והגיש לקהל בדיחות ופאנצ'ים סבירים על מוסלמים שנראים כמו מחבלים ונשים שלא יודעות לנהוג (באיזו שנה אנחנו?). ואם הקהל צחק והרעיד את קירות האולם של בית החייל - אז מה יגידו אזובי הקאמל קומדי קלאב?
אחרי 20 דקות של חימום מנועים, מייקל רפפורט עלה, והקהל שמילא את האולם (כמעט) עד אחרון הכיסאות מחא כפיים בהיסטריה מוטרפת. לרגע לא היה צל של ספק - האנשים האלה אוהבים את רפפורט אהבת אמת.
לא צריך לכסות את זה במילים: מופע הסטנד אפ של מייקל רפפורט לא מיועד לישראלים. הוא אמנם נוגע בנושאים ישראליים כמו "הבחורות הישראליות מהממות" וזורק לאוויר מדי פעם את המילה "חומוס" (אשאל שוב: באיזו שנה אנחנו??), אבל לבדיחות שלו יש ניחוח אמריקאי מובהק, ורוב הישראלים שמצאו את עצמם בקהל הלכו כנראה לאיבוד בין הפאנצ'ים הגסים על טראמפ (הבדיחות על חשבונו לא נחסכו, אבל רפפורט לחש שיצביע עבורו בבחירות הקרובות), על קמלה האריס "הפטפטנית" ועל עוד כמה פוליטיקאים מהיבשת הגדולה, שאף אחד מקוראי הטור הזה, כולל העורך ועבדכם הנאמן, בוודאי לא מכירים.
למזלנו, פוליטיקה אמריקאית לא הייתה העיקר. בין השאר, רפפורט נוגע במופע שלו בנושאים משותפים רחבים ומדבר עליהם מנקודת מבטו של גבר נרגן בן 54. הקטע הפותח שלו, שהגיע אחרי שביקש מ"כל מי שמחזיק ביפר שייצא מהאולם" (זה דווקא היה מצחיק), עסק בגידול ילדים, בפערי הדורות, טרוניות על הרשתות החברתיות (שבאופן אירוני הביאו אותו עד הלום) ועל המודרניזציה של שיטות החינוך, או יותר נכון - למה הפסקנו להחטיף מכות לילדים. הקטע הזה היה ארוך מדי והפסיק להצחיק אחרי חמש דקות בערך.
ככלל, המופע של רפפורט היה משעשע, אבל גם נגוע בחוסר אחידות משווע, שהוביל גם לרגעים מתישים ונמתחים. ובכל זאת היו בו גם דברים שהעלו לחלוחית בעין הרגישה. הוא סיפר על ביקורו בישראל, כמה חודשים לאחר טבח 7 באוקטובר. על הביקור בקיבוץ בארי מוכה הזוועות, על הכעס שאגר בתוכו למראה האימה, ועל איך שחלם להתגייס לצה"ל ולהילחם. ואז הוא נתן את הפאנצ' והעיר את שוב את הקהל. האיש יודע לספר סיפורים, ומדי פעם מצאתי את עצמי מגחך בליווי של צחקוק קליל, אבל באף רגע במהלך המופע לא באמת נפלתי מהכיסא מרוב צחוק. מייקל רפפורט הוא סטנדאפיסט טוב, אבל לא מצוין.
בשלב מסוים, לרפפורט עלה הסעיף (הפנים שלו ממש האדימו) והוא פתח פה מטונף על הקולגות בהוליווד. ולא רק בעקבות ההתעלמות שלהם ממה שקרה באוקטובר אשתקד. התחושה הייתה שהוא סוחב איתו משקעים גדולים וסובל מרגשי נחיתות. דה רוק והשרירים, גווינית' פלטרו ומותג הנרות הריחניים שלה, בראד פיט ושמות מוכרים נוספים מצאו את את דרכם לפה שלו. הבדיחות היו סבירות, אבל גם נתנו תחושה של אי נוחות. באמת מייקל? על זה השקעת שעות של כתיבה?!
הוא המשיך ושלח חיצים לעבר קניה ווסט והאמירות האנטישמיות שלו ("איך עלית על זה שיהודים שולטים במדיה?!"), המסיבות המושמצות של פי דידי, שלטענתו הוא השתתף באחת מהן, אבל עזב לפני שהוציאו את שמן התינוקות מהארון, תרבות הביטול וה-WOKE והגיע עד לסיפור די מטופש וילדותי על באבלס, שימפנזת המחמד של מייקל ג'קסון.
לקראת סיום המופע, רפפורט - שתליון בצורת מגן דוד ענק ומנצנץ תלוי על צווארו בגאווה - הפסיק לספר בדיחות וענה על שאלות מהקהל, שהיו מגוונות ונעו בין "מי היה הכי נחמד על הסט של חברים?" (רמז: כולם) ל-"מהו השניצל הכי טעים בתל אביב?" ("לא טעמתי את כולם"). באופן מפתיע, הוא ענה בחיוב כשנשאל אם יעבור לגור בישראל מתישהו, אבל גם הסתייג וציין שהוא "ניו יורקר מלידה". למרות שקשה לומר שמדובר במופע סטנדאפ מעלף או סוחף (הקהל האמריקאי התחבר יותר), בכל זאת - מייקל רפפורט סיפק אמש לבאי בית החייל נתח לא רע של אסקפיזם תוצרת חוץ. לא מושלם, אבל דרוש כל כך, בטח ובטח בימים הנוראים האלה.