המחזאי והפזמונאי היהודי-אמריקאי סטיבן סונדהיים, שמת הלילה בגיל 91, היה אחד הגדולים. יש שיגידו שהוא היה הגדול מכולם - למחזאות האמריקאית היה את ארתור מילר וטנסי וויליאמס, אבל למחזמר האמריקאי היה את סונדהיים, שהמציא מחדש את הפורמט, וההשפעות שלו ניכרות עד היום. רק בשבוע שעבר עלה לנטפליקס עיבוד קולנועי למחזמר האוטוביוגרפי "טיק, טיק… בום!", שם סונדהיים מוצג בתור המנטור האגדי של גיבור הסרט, יוצר "רנט" ג'ונתן לארסון.

סונדהיים היה תמלילן ומלחין כל כך גדול, שלמרות שהיה חלק מכתיבת "סיפור הפרברים" - אנשים עדיין נוטים לשכוח לו את זה, לאור הישגיו הכבירים בהמשך הקריירה. עוד כשהיה בן 24 הוא כתב את שיריו של המחזמר הגדול ההוא; את הלחן כתב לאונרד ברנשטיין, ומאז סונדהיים בקושי נתן לאנשים שאינם הוא להלחין את מחזות הזמר שלו.

אבל סונדהיים גם היה אגדה מהסוג שמתקשה לצאת מגבולות ארה"ב. כבתיאטרון הישראלי, למשל, מחזותיו של מעולם לא היו פופולריים במיוחד. בתיאטרון הקאמרי עלו בשנות ה-80 וה-90 גרסאות עבריות ל"סוויני טוד" (בנוסח עברי של אהוד מנור) ו"דבר מצחיק קרה" (בנוסח עברי של דן אלמגור ומיקי גורביץ'). לפני כעשור הועלה "קומפני" בתיאטרון באר שבע.

ובכל זאת, סונדהיים היה אחד מהאמנים האמריקאים הכי מעוטרים אי פעם. מעבר לפרסי הטוני הרבים שבהם זכו מחזות הזמר שכתב, הוא גם אחראי לאחד ממחזות הזמר המעטים שזכו בפרס הפוליצר לדרמה הטובה ביותר - "יום ראשון בפארק עם ג'ורג'" (מחזמר אהוב במיוחד על הצייר ז'ורז' סרה). בנוסף לכך, הוא זכה בשבעה פרסי גראמי ובאוסקר על השיר המקורי הטוב ביותר: "Sooner or Later" שביצעה מדונה בסרט "דיק טרייסי". ב-2015 זכה סונדהיים במדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ברק אובמה, אחד העיטורים החשובים שאמן אמריקאי יכול לזכות בהם. 

סונדהיים כתב קלאסיקות, אבל לעיתים נדירות הוא גם כתב להיטים. המחזמר "ג'יפסי" נחשב בעיני רבים לדבר הכי קרוב שהתיאטרון המוזיקלי הביא ל"המלך ליר", ותפקידה של מאמא רוז, האישה המפלצתית ומעוררת הרחמים שבמרכזו, לתפקיד הגדול ביותר ששחקנית יכולה לבצע; "קומפני" פרי עטו, על גבר צעיר שמחפש משמעות ואהבה בניו יורק של הסבנטיז, עיצב מחדש את הגבולות של הסיפורים שמחזמר יכול לספר והמבנים העלילתיים שהמחזה המוזיקלי יכול לגשת אליהם; "סוויני טוד", שהפך לסרט מצליח של טים ברטון, היה מקאברי, אופראי ומפחיד נורא. מחזות זמר עד אז נראו כמו "המלך ואני" או "אוקלהומה", סיפורים מחממי לב לכל המשפחה. "סוויני טוד" היה מחזמר אימה על ספר נקמן שרוצח את לקוחותיו ונפטר מגופותיהם דרך פשטידות בשר אותם חברתו מוכרת במאפייה לונדונית נידחת.

מחזות זמר מצליחים באמת רצים לכמה אלפי הצגות - "המילטון", למשל, מתקרב להופעתו ה-2,000. זה לא המצב עם יצירותיו של סונדהיים, שהבלוקבסטר הגדול שלו הוא "משהו מצחיק קרה בדרך לפורום", יצירתו הראשונה, שרצה במשך שנתיים תמימות. שיריו, למעשה, לעיתים קרובות לא נעימים להאזנה - הם לא קליטים, לעיתים אפילו לא-נעימים בכוונה. זה לא משום שהוא לא יכול היה לכתוב לחנים קלילים, כמו שהוא פשוט העדיף לכתוב שירים שמקדמים את התהליך הרגשי של הדמות. שירו "Send In the Clowns" מהמחזמר "A Little Night Music" היה לאחד הלהיטים הגדולים שלו, ולמרות שהביצוע של פרנק סינטרה לשיר היה למה שפרסם אותו בקרב הקהל שלא פוקד את ברודוויי כדרך קבע, אלו השחקניות הגדולות שביצעו אותו שהבינו בדיוק כמה רגש וכמה כאב יש באריה הזו, על אישה שמבינה מאוחר מדי מי הוא הגבר של חייה.

קצרה היריעה מלהסביר כמה אינטלקט, רגש, הומור ודרמה סונדהיים יכול היה להכניס בשיר קצר אחד. בין אם מדובר בדואט המורבידי "A Little Priest" מ"סוויני טוד", המונולוג הסרקסטי והמלנכולי "The Ladies Who Lunch" (שמעורר מחיאות כפיים סוערות בעמידה באמצע ההצגה) של "קומפני", או שיר האהבה הנוגה והקריפי "Unworthy of Your Love" מהמחזמר שלו "מתנקשים", שסוקר את כל הגברים והנשים שניסו והצליחו להתנקש בנשיאים אמריקאיים. באחרון, סונדהיים כתב בלדת פופ קליטה ומתוקה על שני אנשים לא שפויים שרוצים להוכיח את אהבתם לבחיר ליבם דרך התנקשות בנשיאים שונים, ובעוד הוא מולחן כשיר אהבה יפהפה, כשמקשיבים למילים מתגלה שיר מלחיץ במיוחד על הצד החולני באמת של אהבה. 

לאחר הבשורה על לכתו של של סונדהיים, הוא זכה למחוות והספדים משלל אגדות מודרניות. לין-מנואל מירנדה, יוצר "המילטון", צייץ: "לטובת ההיסטוריונים העתידיים - סטיבן סונדהיים היה אדם אמיתי. כן, הוא כתב את טוני ומריה וגם את סוויני טוד וגם את בובי וגם את ג'ורג' ודוט וגם את פוסקה וגם רבים אחרים. יש כאלה שחושבים שעבודותיו של שייקספייר נכתבו על ידי אוסף אנשים, אבל סטיב היה אמיתי, והוא היה פה, והוא צחק בקול כל כך רם בהצגות, ואנחנו אהבנו אותו". "תודה לאל שסונדהיים הגיע לגיל 91", הוסיפה ברברה סטרייסנד, "כי כך היה לו את הזמן לכתוב את המוזיקה הנפלאה הזאת". לא כל יום מת נפיל. וכדי שנדע להעריך את הגדולים שיבואו אחריו, עלינו לתת כבוד לאחד מהם כשהוא עוזב אותנו.