כולם שואלים את ג'ושוע כהן על נתניהו. מה אתה חושב על בנציון / בנימין / יאיר (מחק את המיותר) נתניהו? מה אתה חושב על ביבי כפוליטיקאי? על השחיתות? על יחסו לפלסטינים? לאמריקאים? לאביו? אתה חושב שנתניהו גם חושב עליך? מה הוא חושב עליך?
זה לא מופרך לשאול את כהן על נתניהו, בכל זאת הוא כתב ספר בשם "הנתניהוז" שקיבל תשומת לב רבה בארצות הברית וגם בישראל, ואף זכה בשבוע שעבר בפרס פוליצר לספרות. ואף על פי שיש לו תשובות לכל השאלות האלה, אולי אפילו כמה תשובות לכל שאלה, נראה שהוא מופתע בכל פעם מחדש מכך שהפך למעין סמכות בתחום המחקר המשונה "משפחת נתניהו", ומהאופן שבו עיתונאים ישראלים מצפים ממנו להביע דעה על משפחת נתניהו של ההווה הפוליטי, ולא על משפחת נתניהו של ספרו הבדיוני.
כהן, סופר ועיתונאי יהודי-אמריקאי בן 41, נמצא בימים אלה בישראל כאורח פסטיבל הסופרים. את הטלפון המפתיע שבישר לו על הפוליצר הוא קיבל כשכבר הגיע לירושלים ומאז הוא מדלג בין אולפני טלוויזיה, ראיונות טלפוניים, שיחות עם עיתונאים בפסטיבל ומסיבות קוקטייל בהרכבים שונים. במפגש שקיים עם כתבים ישראלים במשכנות שאננים, כחלק מפסטיבל הסופרים, הוא התייחס להחלטה שלו לכתוב ספר בדיוני שמעורבבת בו היסטוריה אמיתית, ושנולד מתוך אנקדוטה שסיפר לו חוקר הספרות האמריקאי הנודע הרולד בלום, שפגש את בנציון נתניהו ומשפחתו כשהחל את הקריירה האקדמית שלו בארה"ב ב-1959.
"קשה לי לראות את האופן שבו טראמפ מחובק פה, לראות עד כמה אנשים שאני קרוב שלהם תומכים באדם שאחראי ישירות לכך שהממשל לא פעל בתקיפות נגד אלימות, שממש עודד שנאה בזמן הכהונה שלו"
בספר, פרופסור הרולד בלום הפך לרובן בלום, ותחום המחקר שלו שונה. אך בנציון וצילה נתניהו, וילדיהם בנימין, עדו ויוני, מופיעים בספר בשמם, וזו כנראה הסיבה שהוצאות לאור ישראליות חששו לתרגם את הספר לעברית (והוא יצא בסוף בהוצאה הקטנה "הבה לאור"). כהן מספר כי הכתיבה על בנציון נתניהו גרמה לו להבין אותו ולהזדהות איתו. "יש לו עמדות שאני בז להן, אבל הן גם מובנות לחלוטין בהתחשב בביוגרפיה שלו. אני מאמין לכל אדם אם הוא אמוציונלי לגבי משהו. אני פשוט מאמין לו ואני מרגיש שאני רוצה להפוך להיות הוא ולהילחם עבור המטרה שלו", הוא אומר. אבל כפי שמתבהר מקריאת הספר, וכפי שכהן מבהיר בעצמו, זהו קודם כל סיפור על השוני בין יהודי ארה"ב לישראלים ועל היחסים המתוחים ביניהם: "אני קורא הרבה ספרות ישראלית ואני בטוח שאני מפספס הרבה דברים בה, וכשישראלים קוראים את הספר שלי, אני חושב שהם גם מפספסים משהו. אני חושב שהם לא מבינים איזו בדיחה מדהימה החיים של הרולד בלום היו".
געגועים לאנטישמיות המנומסת של פעם
וכשכהן אומר בדיחה, הוא מתכוון בעיקר לאירוניה הבלתי ניתנת להכחשה שמלווה את חייו של בלום. "הוא נולד כצבי הירש בברונקס, הוא מדבר יידיש, הוא לא למד אנגלית עד גיל שבע בערך, ההורים שלו בקושי יודעים אנגלית - והוא הופך לפרופסור מבריק לספרות אנגלית בייל, לאחד מהחוקרים הכי בולטים של שייקספיר, שלי וביירון", ממשיך כהן, "זה קורע מצחוק והוא ידע את זה. הוא נהנה מזה שאנשים התבדחו על זה".
ויש לו גם יחס נונשלנטי כמעט להתבדחות הזאת עליו, שמלווה כל הזמן בנימה קלה של אנטישמיות. זה כל כך שונה מהיחס שלנו לאנטישמיות היום. אתה מזדהה עם הגישה הזו שלו?
"חלק מהרעיון שלי היה לקחת את מה שקורה היום ולשלב את זה עם הרגע ההיסטורי בספר, 1959. זה רגע שבו עם ישראל מעורב בשני תהליכים - להפוך להיות ישראלי או להפוך להיות אמריקאי. אני פחדן אז אני לא יודע איך אני הייתי מגיב ליחס אנטישמי כזה, אני מניח שהייתי מגיב באירוניה, אבל אני גם חושב שהייתי מעדיף לחיות בעולם ההוא של אנטישמיות וואספית (וואספים – כינוי ללבנים אנגלו-סקסים פרוטסטנטים, מ"ל) מנומסת של שנות ה-50 מאשר בעולם של היום. כי שני דברים השתנו מאז: אז עדיין לא נשכחה השואה ואז ישראל עוד לא עברה את המפנה שהיא עברה בעיני מבקריה".
והשינוי הזה של ישראל משפיע מאוד על השיח?
"היום מצפים מהקהילה האמריקאית היהודית להיות אחראית לפעולותיה של ממשלת ישראל וזה משוגע, רק קצת יותר משוגע מלדרוש את האחריות הזו מאזרחים ישראלים פרטיים. בסוף, האנטישמים תמיד תוקפים אנשים פרטיים בטוויטר, הם לא משתמשים בכל הזמן הפנוי שלהם כדי לשנות את העמדה של נבחרי הציבור שלהם לגבי ישראל או את המדיניות של ממשלת ארה"ב כלפי ישראל".
ולא תמיד ציפו מיהודים אמריקאים שתהיה להם עמדה מגובשת לגבי המדיניות של ישראל.
"נכון, אבל זה נכון לא רק לגבי ישראל. זה נכון לגבי הכל. בחברה שאני חי בה מצופה ממני שתהיה לי עמדה לגבי הבחירה בין כפית עץ ממוחזרת – ואם אני בוחר בה אז אני אדם טוב – לבין כפית פלסטיק מזהמת. הדרישה הזו שתהיה לנו עמדה לגבי הכל תקפה גם לגבי ישראל. אמורה להיות לנו דעה לגבי כפיות, מזלגות, וכן, גם לגבי ישראל".
כשנתניהו בא לבקר בבית הספר שלי
כהן מצביע בהקשר הזה גם על כך שהציפייה מיהודים אמריקאים להגן על ישראל או להתנגד לפעולותיה, מתעלמת מכך שלקהילה היהודית בארה"ב יש צרות משלה שלא תמיד מקבלות יחס רציני בישראל. "העובדה שיהודים אמריקאים נשאלים לגבי עמדתם כלפי ישראל לפני שהם נשאלים לגבי עמדתם על המצב בארה"ב היא הוכחה לגבי הכוונות הלא טהורות של מי ששואלים את השאלה הזאת", הוא אומר. "אלה דברים שלא תמיד מגיעים לעיתונות הישראלית, אבל רמת האלימות בארה"ב כלפי יהודים, רמת השנאה - אפילו רק בניו יורק בשנים האחרונות - היא בלתי נתפסת. בכל מוצאי שבת בוויליאמסבורג, בקראון הייטס, יש אלימות. אני מדבר על הירי בג'רזי סיטי, מדבר על האדם שקיבל מכות בפרוספקט פארק, על הוונדליזם בבתי כנסת, על הרס בית הקברות שבו קבור סבי בניו ג'רזי. אלה דברים שאני ראיתי כעיתונאי במזרח אירופה, שם לא נשארו מספיק יהודים כדי לעשות להם את זה".
וישראלים לא מתעניינים בזה.
"רק לפני כמה ימים ביקרתי קרובי משפחה שלי שחיים בירושלים, אין להם טלוויזיה בבית, אבל יש להם שלט של טראמפ. אני לא יודע להגיד מה הוא בדיוק מסמל עבורם, אבל הוא בוודאי האיש היחיד שהשם שלו נמצא על שלט בתוך הבית שלהם. לראות את האופן שבו טראמפ מחובק פה, לראות עד כמה אנשים שאני קרוב שלהם תומכים באדם שאחראי ישירות לכך שהממשל לא פעל בתקיפות נגד האלימות הזו, שממש עודד שנאה בזמן הכהונה שלו, זה דבר שממש קשה לי להבין ושאני לא מצאתי דרך לדבר עליו בבהירות איתם".
בסוף, כהן בכל זאת נשאל שוב על נתניהו, ועונה בסיפור אישי מילדותו. "כשאני חושב על נתניהו אני חושב על איך שהוא נשמע באנגלית. הוא נשמע כמו פילדלפיה. וכמישהו מניו ג'רזי זה נשמע לי כמו הילדים העשירים שבאים לחוף ומשתלטים על העניינים. בשנות ה-80 וה-90 למדתי בבית ספר יהודי. בכל יום שישי היינו צריכים לכתוב מכתב. בתחילת שנות ה-80 זה היה מכתב לגורבצ'וב, משהו בסגנון 'שחרר את עמי'. אחר כך המשימה הפכה להיות לכתוב מכתב לנשיא ארה"ב בדרישה לשחרר את ג'ונתן פולארד. כתבנו מכתבים, קיפלנו אותם, הנחנו אותם על השולחן של המורה ואז יכולנו לקבל עוגיה, או משהו כזה.
"אני זוכר שיום אחד נתניהו הגיע, זה היה בשנת 1990 ומשהו, כנראה כשהיה שגריר באו"ם. כולם דיברו על זה שהוא הולך להגיע והתרגשו. אני זוכר שהוא עמד שם, אני לא זוכר שום דבר שהוא אמר. אבל אני זוכר שהוא רצה להראות לנו איזה סרט, משהו שרואים בו את הכותל. ואז מישהו לחץ פליי על הווידיאו, וברגע שהסרט התחיל, נתניהו עזב. ואמרתי לעצמי, 'אה, הוא לא נשאר'. אז זה מה שאני חושב עליו כשאני שומע על נתניהו: 'הוא האיש שבא להציג סרט ולא נשאר'".