"אני לא יכול לראות מאיפה תבוא הישועה כרגע", אומר אסף גברון. "אבל זה המקום היחיד שאני מרגיש בו בבית". זו שעת שקיעה, בבית קפה בתל אביב, רגע לפני שהוא אורז את המשפחה ועובר לאומהה, נברסקה, שם הוא ילמד ספרות עברית בשנתיים הקרובות במסגרת מלגה. "מאז שאני ילד תמיד היו מלחמות וסכסוכים, וגם הסכמי שלום. שום דבר הוא לא חד משמעי. כולל תחושת ההידרדרות. בבסיס שלי אני בן אדם די אופטימי".
ללחימה שנמשכה אז בעזה, הוא אומר, אין קשר. זו לא הפעם הראשונה שהוא יוצא מכאן לזמן ממושך. "הפעם זה די לא נודע, לא הייתי שם עדיין." הוא אומר. "אפילו לא נסעתי לפני כדי לראות. אבל אמריקה מעניינת אותי, תמיד עניינה אותי. אני אוהב אותה. אוהב אותה, אתה יודע, כצופה מהצד. ואומהה, נברסקה, זו אמריקה האמיתית, האמצע של האמצע".
למרות שחי בעבר תקופות ארוכות בחו"ל, בלונדון ובברלין, הוא מדגיש שזה רק "כדי להתאוורר". בתקופה הזו, תחת הניסיון להשתיק את הביקורת ותחושת האלימות בחברה הישראלית, זה לא מובן מאליו.
"תראה, אני מספיק זקן כדי להבין שזה כן הבית. זה המקום היחיד שאני מרגיש בו בבית. בגלל השפה, בגלל המקצוע שלי שהוא קשור לשפה ולתעשייה. להיות פה על פניו זה לא הכרחי. אתה פשוט צריך להיות עם המחשב שלך באיזשהו חדר איפשהו. זה לא מחייב, זה לא מקום עבודה. אבל אני כן מרגיש, שזה עוד דבר שקושר אותי, שזה השפה והאנשים והנוחות. חייתי באנגליה שנים, ההורים שלי אנגלים, יש לי שם משפחה. אבל זה לא אותו דבר. יש לי הבנה שפה אני אחיה רוב חיי".
ולצד הנוחות, אתה ממשיך לצאת כל כמה שנים להתאוורר. מה מניע את זה?
"אין ספק שזה מקום קשוח ואינטנסיבי, גם לא בימי מלחמה. ובימי מלחמה, ובמיוחד המלחמה הזאת, על אחת כמה וכמה. יש פה הרבה דברים שאני אוהב, ואני עכשיו שלושה ימים לפני נסיעה אז אני נוטה להבליט אותם. אבל יש פה הרבה אגרסיות, עוינות. הרבה מתח. אי אפשר להתנתק מזה. אני אוהב את הקרירות, גם פשוטו כמשמעו. הקיץ פה רוצח אותי. אני שונא את זה. אני מעדיף חורף קשה מקיץ ישראלי."
"זאת לא תכנית שקיימת. יש הרבה תכניות לספרות עברית באמריקה, אבל זה בעיקר באוניברסיטאות ובערים הגדולות. אני לא יודע כמה אנשים יבואו לזה וכמה יתעניינו. אבל יש לנו זכויות בתחום הספרות, ואנחנו מקום מעניין שנמצא הרבה בחדשות. עכשיו קורה משהו ספציפי, אבל גם ללמד על קום המדינה זה מעניין. אני אלמד קורס אחד שהוא על קום המדינה ועל מלחמות, הדברים הקלאסיים, ויש קורס שהוא עכשווי, אני והחברים שלי. נראה איך יהיה. תישמע, זו לא הקריירה המרכזית שלי. אני קורא לעצמי סופר. אני תומך בזה באמצעות ההוראה וזה נחמד, אבל אני מרגיש הכי נוח בכתיבה."
על המקום
בחוגים שלו, גברון הוא הטיפוס הכי נכון שיש. סופר מוערך, מצליח למדי בעולם, עם אימג' מגניב, ספרים עם שמות כמו "מין בבית העלמין" ורקורד של עיתונאי, רוקר ("הפה והטלפיים") ואפילו כותב משחקי מחשב. הוא נחשב למתרגם מחונן מאנגלית, שחתום על תרגומים של מיטב הסופרים האמריקאים. שבעה ספרים מאחוריו, ביניהם רב המכר "מובינג" והספר האחרון, "הגבעה", שהיה אחד המדוברים של השנה שעברה. הוא נולד בערד וגדל בישוב מוצא שליד ירושלים. למרות שהוא חי היום בתל אביב, הוא מוגדר לעתים קרובות כסופר ירושלמי, גם הודות להבלחתה של ירושלים בספרים שלו ולטורי "אוכל בעמידה", מדור ביקורות דוכני הרחוב הירושלמיים שלו שפורסם במקומון "כל העיר" וקובץ לספר.
עם זאת, בימים אלה רואה אור קובץ הסיפורים "תל אביב נואר" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר), שערך ביחד עם אתגר קרת. אסופת סיפורים על תל אביב, פרי עטם של סופרים שונים, שרואה אור במקביל בעברית ובאנגלית. בארצות הברית מתפרסם הקובץ במסגרת "סדרת ערי הנואר" של הוצאת Akashic, שבה יצאו לאור כבר יותר משישים קובצי סיפורים שעסקו בין השאר בטוקיו, לוס אנג'לס, פריז, מוסקבה, ועתה יוצאים, במקרה ובמקביל, הקבצים שעוסקים בטהרן ובתל אביב. לפני מספר שנים החל גברון לערוך את הקובץ "ירושלים נואר" ביחד עם חברו הטוב סייד קשוע. הפרויקט לא התקדם מסיבות שונות וגברון מצא את עצמו עורך את הקובץ התל אביבי יחד עם קרת.
בקובץ סיפורים קצרים תל אביביים ואפלים של סופרים כמו גדי טאוב, שמעון אדף, יואב כ"ץ, מתן חרמוני, אלכס אפשטיין, דקלה קידר וג'וליה פרמנטו, וכן של גברון וקרת בעצמם. "נואר קלאסי זה ריימונד צ'אנדלר, סיפורי בלשים, ז'אנר דיי מובנה שניסינו לחרוג ממנו. גם הסיפור שלי שנכלל בספר, שהוא סיפור בלשי, הוא מין סיפור של בלשים חובבים, שזה לא המקצוע שלהם. חיפשנו משהו אחר, שכונות קצת אחרות, מקומות שמבעבעים. מה שהנחה אותנו היה לשלב סופרים שהם לאו דווקא מוכרים ומצליחים באנגלית. אפילו גדי טאוב, שספר עיון שלו תורגם לאנגלית, אבל הפרוזה שלו לא תורגמה עדיין. מתן חרמוני, שנעשה פה מוכר, אבל עדיין לא בחו"ל".
"האם אתה יכול לכתוב על תל אביב בלי להיות כאן? אני חושב שצריך להכיר. יש לנו למשל שני כותבים זרים שגרו פה תקופה, סיליה בקנג שהגיעה לארץ בעקבות העבודה של בעלה וחיה ברוטשילד בזמן המחאה, ואנטוניו אונגר, גר מספר שנים ביפו עם בת זוג ערבייה. רצינו גם את הזווית הזאת, של האוכלוסייה הזרה שגרה כאן. אני לא חושב שאתה חייב לגדול פה, לדעת את השמות של כל הרחובות. אני כן חושב שחשוב לקלוט איזו תחושה, איזושהי נקודת מגע עם העיר.
אני כתבתי את הספר הראשון שלי, 'אייס', שמתרחש בניו זילנד בשנת 2030, אז מן הסתם אני מאמין שאתה יכול לכתוב גם על זמן שלא היית בו, וגם על מקומות. מצד שני, אני באופן אישי מאוד סופר של תחקיר. נתן אנגלנדר כתב רומן על בואנוס איירס מבלי שהיה מעולם בבואנוס איירס. הוא בכוונה לא נסע. זה אני לא הייתי יכול לכתוב על בואנוס איירס רומן שלם בלי להיות שם."
הרים וגבעות
במקביל לנסיעתו מתפרסם במספר מדינות בחו"ל, כולל ארה"ב, ספרו האחרון של גברון, "הגבעה", שראה אור בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. הספר, שמתאר קהילה קטנה במאחז הדמיוני "מעלה חרמש ג'", מבקש לתאר במדויק ככל הניתן את החיים בהתנחלות מדומיינת ביהודה ושומרון והוא תוצר של תחקיר ארוך שעשה במאחז הבלתי חוקי תקוע ד', ניסיון כן ואמיתי מצד גברון להכיר את החברה המתנחלית ולכתוב עליה.
"אני יודע שיש כאלה בצד המתנחלי שסירבו לקרוא את זה כי הם ידעו שאני מבחוץ, שאני שמאלני." מספר גברון. "אבל זו קהילה שקוראת ספרים, מתעניינת, רוצה לדעת מה כותבים וחושבים עליה, כמו כל קהילה. בשבוע שעבר הוזמנתי לדבר בתקוע. זה אמנם קצת ברגע האחרון לפני הנסיעה, אבל היה לי חשוב. קצת חששתי, חשבתי לעצמי 'מה הם מתכננים?', אבל התרשמתי שזה באמת מתוך עניין, מתוך רצון לשיחה ודיאלוג. ברגע שהבנתי את זה מאוד רציתי לבוא והיה ערב מצוין. הייתה שם מישהי שאמרה שהיא התחילה לקרוא והיא מאוד התאכזבה לראות את התדמית החיצונית המשטיחה והיו אנשים שם שדווקא ענו לה שזה לא נכון בעיניהם. הם כן הרגישו שהיו ייצוגים סטריאוטיפיים קצת, אבל הם נהנו".
"זה לא שאני אומר 'יופי, אני שמח, ריציתי אותם', אבל באמת רציתי להבין את המקום הזה. בספר אחר, "תנין פיגוע", כתבתי, להבדיל, על מחבל מתאבד. לא מתוך שיפוטיות, אלא מתוך הניסיון להבין מאיפה הוא בא, מה מפעיל אותו. סופר צריך את הסבלנות הזאת, הוא צריך את האומץ ללכת למוקמות שהוא לא מכיר. זה תמיד אתגר לעשות את זה כמו צריך ולא לפשל. תמיד יתפסו אותי בטעויות, אבל עבדתי קשה."
זה שינה את ההסתכלות שלך עליהם?
"אחד הדברים שאני אוהב לעשות כסופר זה להיכנס לסטריאוטיפ פשטני בעיני החברה ולפרק אותו. הופתעתי מהמגוון - יש כל כך הרבה אנשים שם, עם כל מיני דעות, כל מיני מוטיבציות להיות שם. יש את העניין האידיאולוגי, הפוליטי, אבל יש גם הרבה שבאים בשביל החיים הנוחים, הזולים, הזולה. מגוון של קהילות, מגוון של אנשים מתוך הקהילות. בתוך המגוון הזה יש גם את הקיצוניים, שאולי מעניינים אותי אנתרופולוגית, אבל לא מעניין אותי לבוא איתם בדיאלוג. פוליטית לא השתניתי אבל לא באתי כדי שזה ישתנה. יש הרבה הצד השמאלי שלא לדעת, שלא ירימו את הספר כי הוא על מתנחלים."
והכל בר כתיבה? ניתן לכתוב, לנסות ולהכיר כל תופעה חברתית?
"אני חושב שהספרים שלי מצליחים למרות שהם עוסקים בנושאים האלה ולא בגלל. אני בטוח שהעניין של לראות את המורכבות זה כן חלק מהניסיון שלי להסביר לעצמי, ולא לאחרים, מי הם כל השחקנים במשחק המטורף שקורה פה. לנסות לגבש מתוך זה את התפיסה שלי. מתוך הבנה שהכל אנושי. אנושי כי הוא קורה, כי הוא קיים. אני חושב שהיתרון שלי כשמאלני הוא שאני שואל את עצמי אם אני צודק, לעומת הצד השני, נראה שהוא כל כך משוכנע וכל כך סגור. זו בעיה, ואולי מבחינתם זו לא בעיה. בדיעבד שמתי את אותו פתק בקלפי, אז אפשר להגיד שלא למדתי כלום", הוא צוחק. "אבל אני חושב שכן ניסיתי."
