אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר בקריירה הענפה של האמנית יהודית סספורטס (53) הוא תערוכת היחיד שלה "שבעה חורפים", שהוצגה במוזיאון ישראל, ומייצגת 11 שנות מחקר שעשתה בביצה בצפון-מערב גרמניה. בתשע השנים האחרונות עובדת האמנית על פרויקט אחר, שמזכיר במידה רבה את "שבעה חורפים" - שכן גם במסגרתו היא משתמשת בפרקטיקות מחקריות כדי לחלץ מסרים מסביבה פראית וטבעית. הפרויקט המדובר, שטרם הושלם, קיבל את השם Liquid Desert ובסיסו כאן בארץ: במעלה אברהם שבמדבר הנגב.
"בחרתי במקום הזה כי יש לו משמעות היסטורית מבחינת המשפחה שלי", מספרת סספורטס בריאיון ל-mako. "ההורים שלי לקחו אותנו לשם כילדים. בתור ילדה, זה היה כמו לצאת מתוך מיצר חייך לתוך מרחביה. לראות את החיים שלך מבחוץ". בשנים האחרונות סספורטס עוקבת בעקביות וביסודיות אחר המתרחש בסביבה המדברית ההיא, וממנה חוצבת את עבודות האמנות שלה, שבהן עוד נעסוק בהמשך; עבודות האמנות האלה גם יוצגו, בסופו של דבר, במקום שמתוכו נוצרו – באתר אדריכלי תת קרקעי שיוקם במדבר הנגב, ויכיל 49 חדרי תצוגה נסתרים, שמתפרסים על פני שלושה מפלסים.
אחדים מאותם חדרים כבר נחשפו בתערוכות שהציגה האמנית במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם – חדר מספר 10, למשל, הוצג במסגרת תערוכת יחיד של סספורטס במוזיאון ארטר לאמנות עכשווית באיסטנבול. למעשה, לאחרונה חשפה סספורטס הצצה נוספת לפרויקט רחב ההיקף, והפעם היא עושה זאת כאן בישראל: עבודות רישום וסאונד מתוך אחד הפרקים של Liquid Desert, "אדם-חיה" שמו, מוצגות בימים אלה בביאנלה הארצית לרישום בבית האמנים בירושלים.
החבילות האבודות שאף אחד לא רוצה לקחת
עבודות הרישום שמרכיבות את הסדרה "אדם-חיה" הן עבודות שיצרה סספורטס בהשראת הסביבה הטבעית של מעלה אברהם. "אלה רישומים שאני רושמת מתוך התבוננות בחיות בר אמיתיות – צבועים, תנים, חזירי בר. אלה חיות שיכולות להיות גם מסוכנות פיזית", היא מספרת. עבודות הסאונד גם הן שואבות מהטבע החייתי והדומם של מדבר הנגב, ומתבססות על צלילים שהקליטה האמנית באותו האזור.
את הקשר עם החיות משיגה סספורטס באמצעות מצלמות ליליות – בין אם היא יורדת למדבר ומצלמת אותן בעצמה, ובין אם אלה מצלמות השטח שהיא מיקמה באזור, שמשדרות את מה שקורה באתר, 24/7, אל הסטודיו שלה בתל אביב. "כשאני רואה את החיות, יש מפגש מבעית איתן", היא ממשיכה. "זה מבעית לראות צבוע, את יודעת. אבל הבנתי שהצבוע מגיע באופן תדיר למצלמה שמיקמתי בשטח – ואז ממש התחלנו לפתח יחסים. אז אחת לכמה זמן אני יורדת למדבר ובודקת מה איתן, עם החיות, ואני משאירה להן שם משהו שיפתה אותן להגיע יותר, כדי שהקשר הזה יישמר".
סספורטס רושמת את החיות עם פחם: אלה רישומים שהם נעדרי קו חד משמעי, נטולי תיחום. הם כהים ומעורפלים אבל בה בעת חודרים, ובמבט נוסף, החיות שמתוארות בהם אפילו מזכירות בני אדם. זה לא במקרה. "מעניין אותי המקום הזה של האדם, שבו האנושיות שלו מתערבבת עם החיה שמתחת", היא מסבירה. "החיה היא כמו הזר שבתוכנו". צירוף המילים הזה, "הזר שבתוכנו", הוא סוג של אוקסימורון: איך דבר שהוא חלק מאיתנו יכול להיות זר לנו? ומעבר לכך, למה הזרנו אותו? והאם הוא אמור להישאר זר? המתח הזה הוא אחת מנקודות המפתח המרכזיות לעבודתה של סספורטס, שבמשך שנים ארוכות יוצרת אמנות שתפקידה להציף אל פני השטח מידע שנבלע אל מתחת לו; להפוך את התת מודע למודע.
"אני מייצרת גישה למרחב הזה שמנהל את חיינו - לכל הדברים שלא היינו מודעים אליהם, או שהדחקנו, או שהייתה לנו התנגדות אליהם: הם נדחפו לתוך מחסנים, ואני מחזירה אותם למרחב הציבורי באמצעות האמנות"
"Liquid Desert עוסק בכניסה לעולם תת קרקעי שמתפקד כמחסן תת ההכרה שלנו, כיחידים וכקולקטיב. האתר במדבר הוא נקודת ציון פיזית שמסמלת את המרחב התת הכרתי", מסבירה האמנית. "אני מייצרת גישה למרחב הזה שמנהל את חיינו, אני נותנת פנים למרחב המקביל של כולנו - לכל הדברים שלא היינו מודעים אליהם, או שהדחקנו, או שהייתה לנו התנגדות אליהם: הם נדחפו לתוך מחסנים, ואני מחזירה אותם למרחב הציבורי באמצעות האמנות. עבודות האמנות שלי - בין אם אלה רישומים, פסלים, סרטים או עבודות סאונד – מתפקדות כסוכנים של אותו מידע שהוכחש, שהודר ושנדחס".
אלה חומרים לא נוחים שהודרו, שיצאו מן הנרטיב, כך אומרת האמנית: "כמו מחלקות שלמות של אבידות, ואף אחד לא רוצה לבוא לקחת את החבילה". בעצם, סספורטס מעוניינת להחזיר למרחב הציבורי את אותן חבילות בלתי מעובדות - אבל בתצורה ובקול של עבודות אמנות. "כמו 'אדם-חיה', לכל אחד מ-49 החדרים יש נושא. כשאני מסיימת לעבוד עליו הוא מממש את עצמו במרחב ההכרה הנראה - ואז, את יודעת, זה פותח את הלב מחדש", היא מסבירה. "אני תמיד אומרת שאני צריכה את הצופים, כי אני צריכה את העדים לאותו מידע רגשי שהודחק. ואז, ברגע שהם מרגישים את המידע, הוא יכול להיכלל שוב בתוך המערכת".
לשמוע את העץ נושם
ניכר שעבודתה של סספורטס מושקעת עמוק בטבע, וזו לא נטייה אקראית. "כבר 17 שנה שאני מנהלת סטודיו בברלין וגם בתל אביב, וברור לי שלפעמים צריך לצאת ופשוט להקשיב", היא מסבירה. "אנחנו חיים במציאות שהיא מהירה ואינטנסיבית ועוסקת בעשייה, ואני עוסקת בלהאט את הזמן. ההאטה הזו נראית לי הכרחית כדי לנסות ולהבין מה קורה סביבי".
סספורטס מבצעת פעולות שמזכירות במידה מסוימת את פעולות של חוקרת טבע. לא מדובר רק על המעקבים שהיא מבצעת במסגרת Liquid Desert או באלה שביצעה בביצה בצפון-מערב גרמניה במסגרת ההכנות ל"שבעה חורפים": בשנים האחרונות, למשל, היא הקליטה 138 עצים ביער השחור בגרמניה – והיא מקליטה אותם עד היום.
"בהתחלה חשבתי להקליט את הענפים שזזים ברוח, אבל מזג האוויר העיף לי את כל הציוד", היא מודה. "אז כל פעם נכנסתי יותר ויותר עמוק, ניסיתי להבין איך אפשר לייצר קשר עם אלמנט אורגני. יצרתי חורים קטנים בתוך העץ והכנסתי אליו ציוד רגיש של הקלטה, שבעצם מאפשר לשמוע דברים שאוזן רגילה לא יכולה לשמוע, לשמוע את העץ נושם. יש הרבה מאוד חלקי מידע שנמצאים בתוך המערכת ובכל זאת הם לא זמינים לי, מבחינה ביולוגית". באמצעות עבודות הסאונד האלה אוספת סספורטס את אותם נתונים עדינים, פרקטיקה שמשרתת גם היא את הפילוסופיה האמנותית שלה: הניסיון לאתר את המידע הלא נגיש ולזכך אותו.
כך עשתה סספורטס גם בביצה ההיא בצפון-מערב גרמניה, שבסביבתה היא שוהה ועובדת כבר קרוב ל-13 שנים. "לקח לי שמונה שנים להבין שהביצה הזו מסתירה בונקר שנבנה בתקופת מלחמת העולם השנייה", היא מספרת; במסגרת עבודתה באזור היא גילתה תוכנית אדריכלית תת קרקעית נסתרת שלא נחשפה במשך 70 שנה - וחלקה עדיין לא יכול להיחשף, שכן היא מוסתרת על ידי ביצות ואגמים. אותם אזורים נטושים אך בעלי משמעות, "אזורים טעונים" למילותיה של סספורטס, הם המוקדים אליהם היא נמשכת כאמנית.
"אני מקליטה עצים, ואנשים יכולים להגיד לי - 'יהודית, הסאונד הזה מאוד מופשט'. אבל עבודת סאונד מופשטת היא מבחינתי כמו ציור מופשט. אין הבדל"
"אני חייבת לעבוד עם המידע הזה", היא מסבירה, ומתייחסת בדבריה הן להיסטוריה הגלומה בביצה, הן לאינסטינקטים של החיות במדבר הנגב והן לצלילי נשימתם של העצים ביער השחור. "אני מקליטה עצים ואנשים יכולים להגיד לי 'יהודית, הסאונד הזה מאוד מופשט', אבל עבודת סאונד מופשטת היא מבחינתי כמו ציור מופשט. אין הבדל. שואלים אותי 'את מקשיבה ליער השחור?', אז אני אומרת, אני מקדישה חלק מהחיים שלי כדי להאזין למערכת העצבים הפתוחה. לעץ יש חלק שהוא נראה וחלק שהוא נסתר, וכשאת מקליטה אותו את יכולה לייצר קשר עם השורשים העמוקים ביותר שלו. הרי זו מערכת שלמה שגורמת לו לעבוד: זה שאני לא רואה חלק מסוים זה לא אומר שהוא לא פועל".
סספורטס מקדישה זמן רב לפעולות פיזיות באזורי קצה, ולא פעם היא שוהה באזורים הללו כשהיא לגמרי לבדה. "כשבתי נולדה זה העמיד אותי בפני מציאות אחרת, הפכתי להיות אדם אחראי יותר ולכן אני מגיעה לאזורים האלה עם צלם או איש סאונד", היא מספרת. "זו איזושהי אמתלה כדי לא להיות לבד. אבל אני חייבת להודות שאני תמיד נשארת שם אחרי שהם הולכים, כי עבור רבים מהם זה משעמם: הם אומרים, 'מה אנחנו עושים פה'. אז אני מביאה אותם ככיסוי, אבל השהייה והעבודה עצמה נעשית ברובה לבד".
בראייה מבחוץ - כלומר, מתוך התפיסה הרווחת, בישראל ובכלל, שמקדשת שגרת יום-יום עמוסה, קדחתנית ומואצת - אולי קל יותר להזדהות עם הצלמים ועם אנשי הסאונד; אולי קשה להבין את המניעים של סספורטס, את מה שגורם לה לבחור באותה עבודה ואת מה שגורם לה להישאר. אבל כשחושבים על זה, הדרכים של סספורטס אינן רחוקות כל כך מדרכי המפלט האנושיות המקובלות, או, אם תרצו, מהדרכים המקובלות שיצרנו לנו במטרה לשמור על מודעות עמוקה, על היכרות עם עצמנו ועם הסביבה, ועל פרופורציות; סביר להניח שכל מי שנתרם אי פעם ממדיטציה יצליח להבין מדוע האמנית עושה את מה שהיא עושה.
"משהו קורה לך כשאת נוסעת כמה פעמים בשנה לאותם אזורים ויוצאת מהאינטנסיביות. משהו קורה לתודעה שלך, משהו משתנה במרכז הכבידה שלך במובן החיובי", היא מסבירה. "היציאות האלו הפכו למשהו שאני לא אני בלעדיו. אני לא חושבת ששום עבודה שלי בשנים האחרונות יכולה הייתה להיווצר ללא אותן שהיות, ללא אותן פעולות של האטה והקשבה, של איסוף נתונים ועבודה איתם. להאזין במשך שעות לעץ ששואב מים, זה מרתק בעיני. זה גם ממקם אותך במקום נכון על ציר הזמן: ההבנה שהחיים לא התחילו עם זה שנולדתי ויסתיימו כשאעזוב, היה הרבה לפני ויהיה, קרוב לוודאי, הרבה אחרי".
אני לא אהיה שם ואפרש את עבודתי. אני חושבת שזו טעות
את דרכה כאמנית התחילה סספורטס בשנות השמונים המאוחרות, כשלמדה במכללה לאמנות חזותית בבאר שבע וגם במחלקה לאמנות בבצלאל. בשנות התשעים היא למדה במחלקה לפיסול של האקדמיה לאמנות ולמדעים קופר יוניון בניו יורק, וגם השלימה את התואר השני שלה בבצלאל (שם היא מלמדת מ-1993 ועד היום). במקביל ללימודיה היא זכתה להכרה ולהוקרה, בדמות לא מעט פרסים יוקרתיים ומלגות - דוגמת מלגת אינגבורג בוכמן של קרן וולף ופרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר. והנוכחות שלה בזירת האמנות בלתי מבוטלת: לאורך השנים הציגה סספורטס עשרות תערוכות יחיד בארץ (למשל במוזיאון תל אביב לאמנות) וברחבי העולם (במיוחד בגלריות ובמוזיאונים בגרמניה, בה היא פועלת), והיא אף ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה בשנת 2007 עם התערוכה "שומרי הסף".
במילים אחרות, סספורטס נחשבת לאחת האמניות הישראליות המצליחות והמוערכות ביותר, שמה וקורותיה הולכים לפניה. אבל יש מי שבכל זאת יגידו שהם לא יורדים לסוף דעתה. עבודות האמנות של סספורטס בשלל המדיומים - בין אם אלה סרטיה, פסליה או המיצבים המרשימים שהיא מקימה – הן מסתוריות משהו; כלומר, הן אינן ליטרליות. ולא רק זה, אלא שסספורטס מקפידה ללוות את אותן עבודות בטקסט אוצרותי שהוא אינפורמטיבי בלבד – זאת, בזירה שבה טקסטים אוצרותיים "אישיים", כאלה שמספקים הקשר ורקע ובשר, הם דבר שבשגרה. בבחירה הזו שלה, באופן בלתי נמנע, סספורטס לוקחת סיכון מסוים. אבל זה לא מפחיד אותה.
"אני תמיד אומרת שאין עבודה שהיא לא מובנת, זה קשור יותר לסף ההתמסרות של הצופה – ואמן אמור לספק מרחב שיאפשר לצופה שלו להתמסר", היא מסבירה. "כשהצגתי באיסטנבול קיבלתי תגובות מאנשים שמעולם לא פגשתי; הם לא מהתרבות שלי והם לא דוברי השפה שלי – אבל הם הבינו עד העצם על מה אני מדברת. אלה המקומות שהם בעיני המקומות הגבוהים ביותר של אמנות: כשאת מייצרת אינטימיות עם זרים, כשהם מזהים את הביוגרפיה שלהם בסיפור שלך".
אפשר גם לומר את זה כך: אמנות, כך לפי סספורטס, כדאי לצרוך באמצעות הרגש ולא באמצעות השכל. "אני מאוד נזהרת מתובנות שהן אינטלקטואליות בלבד, אם הן לא כוללות את הרגש אז אנחנו נשלם על זה מחיר", היא אומרת. "אני מקפידה שמפלס החוויה יהיה המשמעותי ביותר בעבודות שלי - אני לא אהיה שם ואפרש את עבודתי, אני חושבת שזו טעות. הכוח הוא של דימוי שהופך להיות נשא של חומר פעיל. כלומר, אני אעמיד את היצירות שלי כחומר פעיל בתוך המרחב, והן אמורות לעשות את העבודה".
"בגרמניה יש הרבה מאוד אפשרויות, יש תשתיות תרבותיות וכלכליות יציבות שיכולות לאפשר צמיחה של אמנים צעירים. אני לא יכולה להשוות את זה למה שקורה כאן. כל אמן ישראלי שמצליח לשרוד עושה את הבלתי אפשרי"
כאמור, במשך שנים עובדת סספורטס בישראל ובגרמניה לסירוגין. וכמי שמכירה לעומק את סצנת האמנות בשתי המדינות, היא יכולה להבטיח שהזירה הישראלית מאתגרת הרבה יותר. "90 אחוז מהדברים שאמן ישראלי צריך להתמודד איתם כאן, אלה דברים שאמן גרמני לא צריך להתמודד איתם", היא אומרת. "בגרמניה יש הרבה מאוד אפשרויות, יש תשתיות תרבותיות וכלכליות יציבות שיכולות לאפשר צמיחה של אמנים צעירים. אני לא יכולה להשוות את זה למה שקורה כאן. כל אמן ישראלי שמצליח לשרוד ולהגיע לשלב של בשלות ומחויבות למקצוע, הוא בעצם עושה את הבלתי אפשרי".
סספורטס עצמה כבר הרוויחה מזמן את מעמדה בעולם האמנות, ועל פניו, היא יכולה הייתה להשתקע בגרמניה לחלוטין. בכל זאת היא בוחרת לפעול גם בישראל, הן בכובעה כאמנית שעומלת על פרויקט ענק במדבר הנגב, והן כמרצה בבצלאל. "לא סתם אני מתעקשת ללמד כאן", היא מבהירה. "אני מלמדת בעוד מקומות בעולם, ובבצלאל אני פוגשת את הגרעין היצירתי המרוכז ביותר. האיכויות של הסטודנט הישראלי הן מרתקות, וזה קשור לתנאים בישראל, למה שקורה כאן. עם הגלובליזציה, נראה לפעמים שכולנו מדברים את אותה השפה, אז אני אומרת – כן, אבל גם ממש לא".
הישראליות היא חלק מהזהות של סספורטס. כאן היא גדלה וכאן הפכה לאמנית; כאן היא מגדלת את בתה בת ה-11 וכאן יושב אחד משני חללי היצירה שלה. החיים שהיא מנהלת על ציר תל אביב-ברלין הם מעין חיים כפולים, לדבריה, "וזה קשוח". אבל הישראליות לא מופיעה בצורה מפורשת בעבודות של האמנית, וגם לא האימהות שלה, וגם לא החיים הכפולים שהיא מנהלת; מי שייחשף ליצירה של סספורטס, כזו או אחרת, לא ילמד פרטים קונקרטיים על מהלך חייה. אפשר לומר שזו בחירה מודעת. בהתאם לאג'נדה שבה היא מחזיקה באשר למהותה של אמנות טובה – כאמור, כזו שמדברת בעד עצמה – סספורטס לא ממהרת למקם את הסיפור האישי שלה במרכז, ובטח שלא ברמת הפשט.
"הסיפור האישי שלך, מיד ראשונה אז-איז, לא מעניין אף אחד", היא חורצת. "הוא אחד הדברים הלא רלוונטיים. כלומר, הוא מעניין ברמה של רכילות, אבל לדחוף את המציאות ישר לפנים? אני אומרת לך את האמת, אני פחות שם. אני חושבת שתפקידו של האמן הוא לעבד את הסיפור, לדרוש בו ולזכך אותו - ולהחזיר אותו כקוד, כצופן, בתוך היצירה. הצופה אמור לזהות את הביוגרפיה של היוצר דרך אותו צופן. לזה אני מכוונת".
הביאנלה הארצית השמינית לרישום | בית האמנים ירושלים | אוצרת ראשית: אירית הדר
נעילה : 25.2.2023