בימי חייה לא זכתה האמנית בתיה אפולו להכרה לה היא ראויה. היא אמנם עבדה יחד עם אמנים ישראלים מהשורה הראשונה, דוגמת רפי לביא ויאיר גרבוז, אבל שמה לא הפך לגדול ומוכר כפי שקרה לשמותיהם שלהם. עבודותיה נראו כנטע זר בנוף עולם האומנות הישראלי של שנות השישים והשבעים: סגנון "דלות החומר", שמתאפיין ברישול אומנותי ובציור מופשט, הוא ששלט ביצירותיהם של אמנים ישראלים רבים באותה תקופה - אבל הציורים של בתיה אפולו היו נרטיביים, סימבוליסטים ומפורטים להחריד. הם היו קטנים מאוד, מיניאטוריים כמעט; הם סיפרו סיפורי אגדות רחוקים, ונראו כאילו הם מגיעים מעולם אחר.
אפולו הייתה מזוהה עם המיליה החברתי הנכון: היא הייתה נשואה לדן בן אמוץ – סופר, תסריטאי ופובליציסט, ומאושיות הבוהמה בישראל – והייתה מיודדת עם דמויות בולטות בעולם התרבות המקומי כגון גילה אלמגור ורבקה מיכאלי. ובכל זאת, בשונה מחלק מחבריה ומבעלה לשעבר, שהיו סלבריטאים של ממש, אפולו דווקא ברחה מהכוכבות. למעשה, רק עכשיו - כארבע שנים מאז מותה בגיל 72 - מוצגת לראשונה תערוכת יחיד של עבודותיה.
"בתיה אמרה, 'אני רוצה שתהיה תערוכה – אבל אחרי שאני כבר לא אהיה כאן'"
גבי בראון, אשתו של אספן האמנות עמי בראון ומי שהייתה חברה קרובה של אפולו, היא זו שיזמה בזמנו את הרעיון לתערוכה, שמוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. "עמי וגבי תמכו בבתיה במשך שנים ארוכות", מספרת איה לוריא, שאצרה את התערוכה יחד עם אורי דרומר, בשיחה עם מאקו. "גם מבחינה כלכלית, אבל לא רק: עמי, למשל, הוא זה שניגש למזכיר בקיבוץ גונן ואמר לו 'תשחרר את בתיה מעבודה ברפת, אני אשלם, והיא – שתתפנה לצייר'. גבי ועמי עודדו אותה – למשל, בתיה לא האמינה שהציורים גמורים אז הם אמרו לה: 'די, תעברי לציור הבא', ואמרו לה שהציורים נהדרים. הם היו חברים טובים, שתמכו בה גם רגשית".
בשנת 2014 הגיעה גבי בראון לפתחה של לוריא והציעה לה לפגוש את אפולו, כדי לדון באפשרות קיומה של תערוכה מיצירותיה. "אבל בתיה לא רצתה להיפגש עם אף אחד. היא לא רצתה תערוכה, ולא רצתה כלום", מספרת האוצרת. "אלה דברים שפחות עניינו אותה. מה שעניין אותה זו היצירה עצמה, וכל מה שהיה מסביב – אני חושבת שזה פחות התאים לטמפרמנט שלה. כשאת אמנית יש את הצורך להיות בקשר עם אוצרים, עם אספנים... לפעול בשדה, והיא הייתה מאוד מופנמת".
"על גבי היא סמכה והאמינה בה", ממשיכה לוריא, "ולכן היא הסכימה להיפגש איתי. כבר אז אמרתי לגבי, 'ברור שאם בתיה תסכים אנחנו בעניין', והיא באמת הסכימה. זה היה מאוד לא אופייני לה, כי היא נהגה להסתגר. בשלב זה של חייה היא הייתה כבר חולה, ואפשר לומר שהיא אפילו שמחה על ההזדמנות הזו – כי היא כבר הייתה מבוגרת ומעולם לא הייתה לה תערוכת יחיד".
תכנון התערוכה היה בעיצומו, מספרת לוריא, כשפתאום אפולו נבהלה: היא הרגישה שכל זה יותר מדי בשבילה, וביקשה שהתערוכה תוצג רק לאחר מותה. "פתאום בתיה אמרה, 'זה גדול עליי, זה מלחיץ אותי מדי, זה מכניס אותי למתחים ואני גם ככה לא מרגישה טוב'", נזכרת האוצרת. "היא אמרה, 'אני רוצה שתעשו את התערוכה – אבל אחרי שאני כבר לא אהיה כאן'". ב-2018 הלכה לעולמה אפולו, אז הזמינה לוריא את האמן הבינתחומי והאוצר אורי דרומר להצטרף אליה למחקר ולמסע בדרך אל תערוכת היחיד המיוחלת. ב-23 ביולי זה סוף סוף קרה: התערוכה במוזיאון הרצליה, שמה "בדלת אמות" ובה גוף עבודות עשיר ומרתק של אפולו, נפתחה לקהל הרחב. מי שיבקר בה ימצא עצמו מתבונן בציוריה ארוכות ואף נשאב אליהם; עם כל מבט נוסף, מתגלה בציוריה עוד שכבה, עוד משיחת מכחול עדינה להפליא; פרטים פצפונים שלא ניתן לראות בתמונות של העבודות, שמוכיחים שיש אמנות שצריך לצרוך רק במפגש פנים מול פנים.
דן בן אמוץ תמך בעיסוק של אפולו באומנות. למעשה, ככה הסיפור שלהם התחיל
בתיה אפולו נולדה בגרמניה בשם ברברה כריסטינה. כשהייתה אפולו בת שלוש, אמה מסרה אותה לאימוץ והיא הועברה לידי משה ושושנה אפולו, זוג פולני וחשוך ילדים. המשפחה עלתה לארץ ב-1950, אז שונה השם ברברה לבתיה. השלושה התגוררו בתחילה בגבעתיים ובהמשך עברו לתל אביב. עוד בשנות נעוריה הראתה אפולו זיקה לאמנות, כשלמדה בתיכון ויצו במגמת אומנות וציור טקסטיל. באותה תקופה הכירה אפולו את המשורר נתן זך, שעודד אותה להמשיך את עיסוקה בציור.
בגיל 18 התחתנה אפולו עם במאי הקולנוע בועז דוידזון, והשניים התגרשו לאחר שנה אחת בלבד. את מי שהיה בן זוגה בהמשך, דן בן אמוץ, היא הכירה כשהייתה בת 19, בדיסקוטק "אפרופו" התל אביבי; הוא הציע לה עבודה בצביעת דלתות ומשקופים בדירתו: דלת הכניסה לביתו של בן אמוץ ביפו, המחולקת לריבועים קטנים, התמלאה בציוריה של אפולו, ציור לכל ריבוע; אפשר לומר שהדלת משמשת כמעין מדגם מייצג לאופי יצירתה של אפולו, שכן הציורים שמעטרים את הדלת עוסקים בנושאים שמופיעים לא פעם בעבודותיה: העולם הילדי והפנטסטי, תרבות עבר אירופית, סממני דת וגם נוסטלגיה מקומית. אותה הדלת, שממדיה גדולים בהרבה משאר עבודותיה של האמנית, מוצגת גם היא בתערוכה במוזיאון הרצליה.
דן בן אמוץ תמך בעיסוק של אפולו באמנות. נוסף על הקשר הזוגי שנרקם בין השניים, התהווה גם קשר מקצועי: בן אמוץ כתב על אפולו בספריו, והיא נהגה לצייר לו את הכריכות. כמה מספרי בן אמוץ שאת כריכתם איירה אפולו, דוגמת "לזכור ולשכוח", מוצגים גם הם בתערוכה. האהבה של אפולו לאמנות תועדה, למשל, בספרו של בן אמוץ "זיונים זה לא הכל": "בספר", אומרת לוריא, "דן בן אמוץ מספר על הפעם בה הוא ובתיה נסעו יחד לקפלה הסיסטנית. הוא מספר שם איך בתיה התמגנטה לכיפה של מיכאלאנג'לו, איך היא ממש לא הורידה ממנה את העיניים, ואז היא התעלפה. אז הוא כתב על זה – על איזו חוויה חזקה זו, כשמישהו מגיב ככה לאמנות". השניים עברו לגור יחד ב-1966 ושנה לאחר מכן נולדה נעמי בן אמוץ, בתם היחידה.
באותן שנים פעלה אפולו רבות בזירת האומנות המקומית: בין השנים 1965 ל-1971 השתתפה אפולו בארבע מתוך עשר תערוכות שהציגה קבוצת האמנים "קבוצת 10+", אותה הוביל רפי לביא. מדובר היה בהתאגדות של עשרה אמנים ישראלים, ביניהם בוקי שוורץ, ציונה שמשי, ופנחס עשת, שאירחו בתערוכותיהם אמנים נוספים. "היא לא הייתה כל כך מתאימה לשם. כלומר, היו בחינות בהן היא כן התאימה, אבל אפשר לומר שהיא לא כל כך התאימה לפרופיל הזה. היא הייתה יוצאת דופן שם – גם בגלל הטמפרמנט שלה וגם בגלל האמנות שלה. הקבוצה הזו הייתה אוונגרדית, והציור שלה היה פיגורטיבי וסוריאליסטי", אומרת לוריא.
ב-1971 נפרדו אפולו ובן אמוץ, והאמנית נסעה להולנד לשנה, שם למדה אנימציה; כשחזרה לארץ החליטה שלא לחזור לגור בתל אביב ועברה לצפון הארץ. במשך תשע שנים התגוררה במגדיאל, ולאחר מכן עברה לקיבוץ גונן, במעמד חבר-אמן (כאמור, לאחר שעמי בראון שכנע את מזכיר הקיבוץ לאפשר לה לעסוק באמנות). בימיה בגונן הכינה אפולו פסלי בובות גדולים ותפאורות ששימשו את הקיבוץ בחגים ומועדים. "היא תרמה את כישרונה לטובת הכלל", אומרת לוריא.
אפולו ובן אמוץ נשארו חברים קרובים גם לאחר שנפרדו. למעשה, היא אף טיפלה בו במסירות במשך חודשיים ב-1984 לאחר שעבר התקף לב וניתוח מורכב, וחזרה לסעוד אותו ב-1988, כשחלה בסרטן המעי הגס, עד יום מותו. "היא תמיד התמסרה לחברים בטיפול ובדאגה", מספרת לוריא. "למשל, חברה אחרת שלה שברה את הרגליים בגיל מבוגר – והיא הגיעה לשם כדי לטפל בה עד שהיא התאוששה". בשנותיה האחרונות, ולאחר טיול ביוגוסלביה התגוררה אפולו בעמוקה שבצפון הארץ, עד מותה באוקטובר 2018.
היא לא ציירה כדי להראות, היא ציירה כדי לחיות
מעטים ידעו מי היא באמת בתיה אפולו, אישיותית ואומנותית - כך טוען אורי דרומר, שכאמור אצר את התערוכה יחד עם לוריא. "היא הייתה שייכת למיליה נחשב, אבל אני יכול להגיד לך במאה אחוז שהמיליה הזה לא הבין אותה", הוא חורץ. "העדות לכך היא שכמעט לא נכתב עליה שום דבר שקשור לעשייה האמנותית שלה. כתבו עליה שהיא הייתה פה, והלכה לשם, והכירה את ההוא – את יודעת, תרבות הצהובונים. עסקו בה ברמה הרכילותית: אפשר לראות בכתבות משנות השבעים שאנשים לא התעניינו באומנות שלה. התייחסו אליה כאל אישה מוזרה".
אבל מעבר לזה, מסביר דרומר, גם יחסה של אפולו עצמה אל הסביבה החברתית בה פעלה והתנהלה היה מסויג משהו. לא פעם אמנים הם אנשים מוחצנים, וגם אם הם לא פועלים למען ההכרה – הם בהחלט ניזונים ממנה; אפולו הייתה אחרת. "באיזשהו מקום, היא לא רצתה להיות שייכת למיליה הזה. זה נכון שהיא הייתה אשתו של דן בן אמוץ, אבל הציורים היו שלה - זה היה התחום הפרטי, האינטימי שלה - והיא לא רצתה שיגעו בו. הציור אצלה בא ממקום ראשוני, הוא לא בא מרצון להתפרסם", מדגיש דרומר. "הוא בא מתהליך נפשי. היא לא ציירה כדי להראות לאנשים ולעשות תערוכות גדולות: הוא ציירה כדי לחיות".
"היא הייתה שייכת למיליה נחשב, אבל המיליה הזה לא הבין אותה. אנשים לא התעניינו באומנות שלה, ועסקו בה ברמה הרכילותית. התייחסו אליה כאל אישה מוזרה"
ואכן, אפולו הייתה ביישנית ומופנמת ושמרה בקנאות על הפרטיות שלה – וכך עשו גם חבריה הקרובים, לאחר מותה, כשדרומר ולוריא ביקשו לראיין אותם לטובת העבודה על בניית התערוכה. "הם אמרו לנו, 'יש הרבה על מה לדבר – אבל אנחנו לא נספר לכם'", נזכרת לוריא. "אז הרבה דברים נשארו, גם עבורנו, מסתוריים". "הם לא רצו לספר מה היה עם בתיה, רצו לגונן עליה, לשמור עליה", מוסיף דרומר, "לכן, אנחנו באמת לא ממש יודעים. אנחנו יכולים רק לנחש, לפי הציורים".
"היה בבתיה אפולו משהו אפל, ונטייה למצבי רוח, ולהתבודדות", מספרת לוריא. אפולו השקיעה את כל כולה באמנות, אבל גוף העבודות שנותר לאחר מותה אינו גדול במיוחד. ראשית כי כל אחד מציוריה של אפולו, המדוקדקים והזערוריים, דרש השקעה של זמן רב – כמה חודשים או שנה, לדברי דרומר; שנית, כי היו תקופות בהן היא לא יצרה כלל; ושלישית, כי היא נהגה להרוס ציורים. "הרבה עבודות היא השמידה", אומרת לוריא. "זה נורא עצוב, זה נורא קשה כשצייר פוגע ביצירה שלו. תארי לעצמך, כל הציורים שהיא ציירה ושאנחנו לא מכירים".
אפולו יצרה תוך קושי נפשי והתמודדות עם פרפקציוניזם וחוסר ביטחון. "עוד ועוד אנשים סיפרו לנו שהיא אף פעם לא הרגישה שציור גמור", אומרת לוריא. "היא הרגישה שאפשר להוסיף עוד, ועוד להוסיף, וזה אף פעם לא מספיק. אפשר להבין מזה שהיא התמודדה עם ביקורת עצמית, והייתה מאוד נוקשה עם עצמה". בתערוכה, מוצגות גם כמה עבודות לא גמורות של האמנית, בליווי הכיתוב "ציור לא גמור"; אחת מהן היא עבודה ללא שם, שבה נראית אישה בחולצה אדומה שפורשת את ידיה לצדדים, ועליה עמלה האמנית במשך שנים ארוכות. "התלבטנו, והרגשנו שמכיוון וחלק מהעניין זה ללמד איך היא עבדה – אז יש הצדקה להציג עבודות לא גמורות", אומרת לוריא. "דרך העבודות האלה אפשר לראות את הטכניקה המיוחדת, איך היא בנתה בשכבות את הציור".
אפולו אמנם נטתה לאינטרוורטיות, אבל לוריא מדגישה שהיא הייתה מוקפת בחברים קרובים. "בתיה אפולו הייתה אישה מיוחדת, ומאוד אהובה", אומרת לוריא. "מצד אחד היא הסתגרה בבית, ומצד שני היא כן שמרה על קשר עם חברים, שגם היום הם נאמנים לה". אפולו גם נחשבה לאישה נדיבה במיוחד, ונהגה להעניק לחבריה מתנות שהכינה בעצמה, כגון כרטיסי ברכה, חולצות או כלים שאותם כיסתה בציורים הקטנטנים האופייניים לה. חלק מאותם פריטים אישיים מוצגים גם בתערוכה במוזיאון הרצליה. רבים מחבריה ומכריה של אפולו מחזיקים עד היום בציורים שלה, ושומרים עליהם מכל משמר; למעשה, כשפנו האוצרים אל אותם אנשים וביקשו מהם להשאיל את הציור שברשותם למען התערוכה, הם קיבלו לא מעט תשובות שליליות.
"כשאצרנו את התערוכה, גילינו שאנשים מאוד קשורים רגשית לעבודות של בתיה – עד כדי כך, שחלק מהם פשוט לא רצו להיפרד מהעבודות. הם לא יכולים היו לשאת את המחשבה שהציור לא יהיה אצלם כל הזמן"
"זה דבר מאוד יוצא דופן", אומרת לוריא. "בדרך כלל אנשים מאוד שמחים לתת, ושמחים שהיצירה שיש ברשותם תוצג. וכאן, כשאצרנו את התערוכה ופנינו לאנשים שמחזיקים בציורים של בתיה, גילינו שאנשים מאוד קשורים רגשית לעבודות שלה – עד כדי כך, שחלק מהם פשוט לא רצו להיפרד מהעבודות. הם פחדו שמשהו יקרה לעבודה בזמן התערוכה, והם לא יכולים היו לשאת את המחשבה שהציור לא יהיה אצלם כל הזמן". לדברי דרומר, "האנשים שמחזיקים בעבודות של אפולו הם לא אספנים – אלה לא אנשים שקונים עבודות כדי לעשות מסחר. אלה אנשים שיש להם קשר אינטימי עם הציורים שלה ואיתה, קרבה יוצאת דופן, שבדרך כלל אנחנו לא פוגשים. הם לא רצו לתת את הציורים". "זה כן תסכל אותי כאוצרת", מודה לוריא, "אבל אני גם מבינה את זה. כמישהי שאוהבת אמנות, אני חושבת – איזה קשר מדהים האמנות שלה מצליחה לייצר. הציור הפך לחלק עמוק מהחיים של האספנים האלה. זה מה שאומנות טובה עושה".
אפשר לומר שהעבודות של אפולו קיבלו מעמד מיתי; גם בגלל שיש מעט מהן, אבל לא רק. בציורים של אפולו קיימים אלמנטים שנחשבים לנדירים בשדה האמנות המקומי של התקופה בה יצרה. "כשראיתי עוד ועוד עבודות של אפולו, התחלתי לזהות דפוס כזה: את ההתכתבות שלה עם אמנות סוריאליסטית נשית משנות החמישים, השישים והשבעים", מספר דרומר. "בהמשך, ראיתי אלמנטים שקשורים בנפש הנשית, במנגנון הנשי; בתהליכים טבעיים של מחזוריות שמקבילים לתהליכים שאופייניים לגוף האישה. אפשר לראות את האלמנטים האלה בציורים שלה שמתעסקים בטבע ובעונות השנה. ואתה אומר, זה מעניין - זו מישהי שישבה כאן בארץ אבל היא ציירה דברים שנעשו בעולם עוד לפניה. הציורים שלה לאו דווקא קשורים ללגדול בישראל, אלא יש פה משהו שמתקשר לתפיסה העצמית של אישה. הציורים מציגים את האופן בו בתיה אפולו ראתה את הקשר שלה לטבע, דרך ההבנה שלה את הנשיות שלה".
התבוננות בציורים של אפולו מרגישה כמו כניסה דרך דלת סודית לעולם פנטסטי, אגדי. "היא מציירת דמויות דמיוניות, שקשורות לסיפורי פנטזיה ולאיורים שרואים בסיפורי ילדים", אומר דרומר. "בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו בספרי ילדים פיות, גמדים - והעולם הזה מופיע גם בציורים שלה. העיסוק שלה בשאלה 'מהו עולם הילדות' זו דרך מעניינת להסתכל על התערוכה. הילדות לא בתור חוויה מענגת, כן? אלא המורכבות שבילדות, המורכבות שבלהיות ילד".
"הייתי רוצה שיזכרו את בתיה אפולו. שהיא תתקבע בתודעה, בזכות היצירה שלה"
"בתיה אפולו הייתה ציירת טוטאלית, וטובה מאוד", אומר דרומר. "בציורים שלה יש רגישות יוצאת דופן. היא לא ציירה כדי להציג, היא ציירה מתוך צורך קיומי עמוק, מתוך עולם פנימי. לכן, נוצר סוג אחר של עבודות, שאנחנו לא רגילים לראות בעולם האומנות הישראלי. לכן הן גם לא הגיעו לקהל הרחב – את עולם האומנות הישראלי זה לא עניין, כי המשקפות שלו לא מופנות למקומות האלה".
אחת מהמשימות המרכזיות של מוזיאון הרצליה בשנים האחרונות, אם כך, היא לכוון מחדש את המשקפות: למקד אותן באמנים ובאמניות ישראליות שלא נכנסו לקאנון, ולאפשר לקהל המבקרים הסתכלות מחודשת בעבודות שלא הובנו כהלכה בתקופה בה נוצרו. לא מזמן, למשל, הוצגה במוזיאון תערוכת יחיד של האמנית המנוחה רות דורית יעקבי, שיצירתה הרוחנית והאובססיבית הייתה כנטע זר בעולם האומנות הגברי והשכלתני של תקופתה.
"אני משתדלת לתת את הבמה הזו שהופקדה בידי לנשים שפעלו מחוץ למעגלים במרכזיים, ולעזבונות של אמנים שאינם. זה סוג של תיקון", אומרת לוריא, שהיא גם המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה מאז 2014. "אמניות כמו אפולו או כמו יעקבי הן אמניות שלא ספרו אותן – ואני חושבת שעכשיו יש איזו בשלות, שמאפשרת התבוננות אחרת בעבודות שלהן". "הייתי רוצה שיזכרו את בתיה אפולו", מסכמת לוריא. "שהיא תתקבע בתודעה, אבל בזכות היצירה שלה. ואני חושבת שזה גם מה שהיא הייתה רוצה".
התערוכה "בדלת אמות" מוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית