הקהל שהגיע לראות את העיבוד המחודש ל"גבירתי הנאווה" ב"הבימה" נחלק לחובבי מחזות זמר בכלל – וחובבי המחזמר הזה בפרט – ולצופים סקרנים שיגיעו כדי לראות את שני כהן, המצחיקה מהטלוויזיה, מתמודדת בפעם הראשונה עם תפקיד אמיתי בתיאטרון. ועוד כזה שדורש יכולת שירה, לא פחות.
הסוג הראשון לא יתאכזב: "גבירתי הנאווה" בבימויו של משה קפטן היא הפקה מרשימה, עם תפאורה מושקעת, תלבושות מרהיבות וכוריאוגרפיה שלא מביישת את הסרט המצליח מ-1964. נתן דטנר מצוין כהרגלו בתפקיד הגברי הראשי, והכריזמה הבימתית שלו גורמת לנו להתאהב בו למרות אישיותה של הדמות אותה הוא מגלם.
הסוג השני יופתע לגלות ששני כהן יודעת לשיר. לשיר באמת, לא כמו מיכלי ומיכל ב"ארץ נהדרת". מה שהיא לא מסוגלת לעשות במחזמר הזה, למרבה האירוניה, זה להיות "המצחיקה מהטלוויזיה". אל תבינו לא נכון – כהן משעשעת מאוד ב"גבירתי הנאווה", לעיתים אף קורעת מצחוק, אבל לא כפי שמצפים ממי שכבר הוכיחה את הכישרון הקומי שלה בתפקידי פרחות פקאצתיות ב"רק בישראל", "שבוע סוף", "ארץ נהדרת" והקמפיין ל-"9 מיליון". וזה ממש לא באשמתה.
ב"גבירתי הנאווה" מגלמת כהן את מוכרת הפרחים הענייה אלייזה דוליטל, שפוגשת במקרה בפרופסור הנרי היגינס העשיר והשחצן (דטנר). הוא מומחה גאון לפונטיקה, שיכול לזהות את מוצאו המדויק של אדם על פי חיתוך הדיבור שלו אבל לא מסוגל לנהל מערכות יחסים אמיתיות. היא נערה חצופה עם מבטא כבד אבל גם לב רחב. אחרי המפגש האסוני ביניהם, היגינס נענה לאתגר שמציע לו עמיתו פיקרינג (דב רייזר) – ללמד את הנערה לדבר כמו ליידי אמיתית תוך שישה חודשים, ולהציגה בנשף מלכותי.
על פניו, כהן היא ליהוק גאוני. בניגוד לקודמותיה בתפקיד – ג'ולי אנדרוז, אודרי הפבורן, ריטה ואפילו מירה עווד – שנאלצו לעבור מייק-אנדר כדי לגלם את מוכרת הפרחים העילגת לפני השינוי, כהן נראית כמו בחירה מושלמת לגלם את אלייזה של ה"לפני" ולעבור מהפך על הבמה. אלא שהטיימינג הקומי שלה הולך לאיבוד לחלוטין בתרגום העברי המקורי של דן אלמגור, שלא עומד במבחן הזמן.
לא באמת קשה להפוך את אלייזה לפרחה בת ימינו, כזו שהקהל יזהה מיד כמישהי שלא מצליחה להשלים משפט בלי לטעות. כהן עושה זאת בחן רב כבר שנים, מה שעוד יותר מדגיש את הסרבול והארכאיות של הטקסט משנות השישים בפיה. משפטים כמו "אני בחורה א'גונה 'ני, שככה יהיה לי טוב" או "אני 'תרחצתי את הפנים ואת הידיים לפני ש'ני באתי" לא עוברים כשפת רחוב ישראלית, המקבילה למבטא הקוקני הכבד של דוליטל. כל מה שנדרש כדי לגשר על הפער הוא עיבוד קל של הטקסטים הללו כדי שיישמעו טבעיים יותר לקהל הצעיר, מבלי לפגוע ברוח המקור.
למעשה, התרגום הישן מכשיל את כל השחקנים שמגלמים את מקבצי הנדבות במחזה, לרבות פיני קידרון שמגלם את אביה השיכור והבטלן של אלייזה. קידרון הוא שחקן פיזי בחסד, אבל הוא לא מצליח להחזיק את התפקיד המשמעותי הזה על כתפיו ונגרר לדקלומים מונוטוניים בקטעים בהם שפת הרחוב אמורה להתגלגל מפיו.
כאן, אגב, כהן מצליחה דווקא להשחיל פה ושם ניצוצות קטנים – רגעים שבהם מתפלקת לה השני כהן בקטנה, בגינונים או בטרוניה מאנפפת, והקהל שואג מצחוק. סצנת המרוצים באסקוט, בה היא מנהלת שיחה שלמה בחיתוך דיבור אריסטוקרטי, היא אחת מתצוגות המשחק המבריקות בהצגה. זה הכוח המפתיע שלה: על הבמה היא אולי נאווה מדי מכדי לגלם את אלייזה העילגת, אבל כשהמהפך מושלם היא כבר לא צריכה לדאוג להגייה הפרחית המשונה ומצליחה להשתחרר בתפקיד הליידי, אותו היא מבצעת בהמון רגש וכנות. ואולי זה כל העניין – כמו אלייזה, שמתחת לחזות המתעתעת הסתירה כל הזמן גברת נאווה, גם שני כהן היא לא קומיקאית של דמות אחת, וברגע שמישהו משכיל לקלף ממנה את המסכה הזו – מתגלה שם שחקנית מוכשרת.